איך היא נכנסת בעצמה ככה?
לא מוותרת לה.
לא נותנת להתמכר לאשליה שהכל בסדר.
והכל בסדר.
יפה כמו מלאך, מקסימה, חזקה כמו סלע.
והיא יושבת וכותבת עכשיו, מתמסרת לבכי, וכמה ציניות יש בי
ומחסום מלכתוב עכשיו בכלל
ולחשוב על זה בכלל,
רק לגרד את הקצוות של הרגש,
תמיד יש סיבה טובה למה לא.
תמיד אפשר לברוח
צריך ללמוד
כמה הבורסה?
איפה הספר הזה שממש ממש רציתי לקרוא? (ממש)
לחשוב פנימה?
אה, כן, כבר אחרי הטלפון הזה.
והמכתב ההוא.
והסידור, שבין מליון הסידורים האחרים, רק מחכה ברשימה
מחכה, יודע שהוא שם רק כדי שהרשימה תהיה תמיד מספיק ארוכה
כך שאי אפשר יהיה לסיים אותה
ולגשת לאמת.
זה מפחיד אותך?
לא, מקסימה, לא הבכי שלך מפחיד
זה הבכי שלי שלא יוצא
לא מתקרב אפילו לפני השטח
אני? גולש בכיף על הציניות
קר, אבל נעים.
לפחות אני לא צריך לשחות עם הכרישים שבפנים
תראי מה הם עושים לך
את אנושית