הצוואר שלי תפוס,
ואני יודעת שלא נדבר עוד היום, לא נעלה ספקות ותהיות לגבי תוך
אותם הערות שזרקת לאוויר כמו
את תמיד בורחת, אלא נשאיר אותם מרחפים באוויר כמו כדור פורח
והלהבה שלו תשרוף לי קצת את קצוות האגודלים,
ורק ביום שלמחרת השכרות תעיד על התנהלות המיטה החורגת ועל זה
שעמדתי להתפצל לקשיות דקות שמגיעות עד לצוואר שלך-
( מתעלות הצנרת), ואני אתבייש מעט ואתהדר במעשים מגוחכים
ומיותרים שאינם כלל רלוונטיים לאושר שלי,
או להרגלים המצחיקים שרכשנו
בעודנו מנסים לשתות אחד את השני בלילה.

חושך תהומי מגיע בצהריי היום מתוך הבור של הביוב.
נהייתי משוררת קטנה, וכל ההיבטים בחיי נערמו לשורות של שירים.
הרצון הקנאי להיות אתך כל הזמן מעייף ומטריד.
תקתוק שעונים, רצועות עור מודבקות בדבק שלוש שניות,
וערסל ארגנטינאי.
אלו המחשבות שנאספות, ואין להן,
לא קצב ולא התקדמות בחיי.

חלל נפער לתוך חור החושך שיוצא כאמור מבור הביוב.
ודווקא החלל שבעיניי אחרים מצטייר כמגושם ומכוער,
נראה כתוכי צבעוני ועדין שמונח בשלווה על כתפי הימנית.
והוא מקרקש בקולו המחוספס ומניע את הזנב קדימה ואחורה,
ואני תוהה האם זהו חלל או שמא אנחנו מחמיצים פה משהו,
ורק צריכים להתמסר לתוך הריקניות שלנו כדי להבין את
משמעותו הנוצצת והחיה של התוכי מהביוב.

יש לי פריחה בבית השחי.
(כן, כל פיסקה נפתחת במחזור של טעויות).
כמו גרגירי חיטה לבנים מלווים באדמומיות נוראה המכסים את בית
השחי שלי מגרדים ומציקים לי.
אני תוהה האם זה בגלל שעשיתי משהו רע ועכשיו אני נענשת על כך,
או שמא ככה היה צריך להיות ועכשיו גורלי להיות מוטרדת ומגרדת.
הפריחה מופיעה רק כשאני חושבת עליה.
ידיי מלאות צלקות ממכונות משומנות של העבודה,
וחתך צר ואלגנטי מושחז על כל אורך בטני התחתונה כניתוח קיסרי
שנפלט ממנו בושה וכניעה.
זה קצת מוזר,
שאני חושבת על דברים זרים ומרוחקים העור שלי מושלם וללא פגע,
וכשאני נהיית חסרת סובלנות ומקנטרת,
גופי מקבל על עצמו את תפקיד ההורה ומעניש אותי בעזרתו.

והנה אני יושבת בתוך הבית.
המראנו בחדות מעל פני השטח וכעת אני מתמלאת תחושת שובע ענקית.

ממש מדמיינת את גופי חלול לחלוטין,
ובתוכו מים העולים מלמטה עד למעלה כתרשים משעשע.