אתם יודעים, אם החיים שלי היו משחק מונופול, כנראה שאף פעם לא
הייתי עושה סיבוב מלא ועוברת ב"דרך צלחה". רוב הסיכויים שהייתי
קונה לי איזו עיר אחת, אולי חיפה? אולי ירושלים? או אולי תל
אביב?
ואז, כשהייתי מרגישה מספיק בטוחה בעצמי, הייתי מתחילה להקים
בעיר בתים. אבל לא בבת אחת, אלא כל בית בעתו.
בשלב מסוים, כמו בכל משחק מוצלח הבתים היו מתחלפים במלונות.
השחקנים האחרים היו ממשיכים לנוע על לוח המשחק, ומידי פעם היו
דורכים על האזורים ששייכים לי. אבל לא איכפת לי מהכסף, הייתי
מוותרת להם על הקנסות, ורק שילכו כבר מהשטחים ששייכים לי.
חלק מהשחקנים היו צוברים רכוש, חלק מפסידים את כל הכסף
ומתחילים למשכן את הרכוש שלהם, ואני הייתי נשארת במקום שלי,
בעיר שלי, בשקט שלי.
הבעיה הייתה מתחילה כששאר השחקנים היו מתחילים להתמרמר, כי
בסופו של דבר משחקים מונופול או לא? "את חייבת לזרוק את
הקוביות ולזוז" הם היו אומרים לי.
ביד רועדת בוודאי הייתי מרימה את הקוביות, איך אפשר פשוט לזרוק
אותן? זה הרי הגורל שלי!
משקשקת, נאנחת, זורקת.
הקוביות מראות 6:6
"הפתעה"
הבעיה היא שההפתעות במונופול, כמו בחיים, אינן תמיד נחמדות.
אבל הפעם דווקא יצא בסדר, "כרטיס יציאה מן הכלא".
שוב תורי,
הקוביות מראות 4:2
"פקודה"
"לכ/י לחניה חופשית"
מה חופשי בזה שמכריחים אותך ללכת לאיזה שהוא מקום, ועוד לעמוד
שם בדיוק 3 תורות? ואם בא לי לעמוד תור אחד? או חמישה? מה תעשו
לי?
אני בכלל לא רציתי לזוז מהעיר שלי מלכתחילה! גם משעמם לי
בחניה.
בשלב הזה השחקנים האחרים כבר היו מתעצבנים על המירמור שלי, כי
הרי יש מסגרת, ויש כללים ברורים שאי אפשר להפר...
ולמה?
כי זה כתוב על הקופסא.
איזה מן טיעון זה לחיות לפי מה שכתוב על הקופסא? ומי אמר שזה
שכתב את זה ידע על מה הוא מדבר? או אולי ההוראות המקוריות לא
עברו בתרגום?
לא רוצה לבנות את הבתים שלי לפי קופסאת קרטון, גם את הקורנפלקס
שלי אני פותחת מהצד הפוך. כי ככה בא לי.
טוב עזבו, נימאס לי לשחק.
למה לא חשבו על קלף שכתוב עליו "די!"?
די! די! די!
כל הזמן אתם משחקים,
ובגללכם אני גם צריכה לשחק.
ואני כבר משחקת את המשחק טוב מידי.
אפילו עברתי ב"דרך צלחה". כמה פעמים.
חבר'ה, מי גנב לי את הכרטיס יציאה מהכלא? שחררו אותי מזה!!! |