למה אני? למה זאת תמיד חייבת להיות אני?
זה לא שאני מבקשת הרבה... רק קצת הבנה.
אבל נדמה לי שגם את זה אני לא מקבלת.
מהניסיון שלי, אהבה זה לא משהו פשוט. זה אפילו מאוד קשה.
חבל. אנשים תמיד אומרים כמה אהבה היא נהדרת. אבל מי שלא נפגע
מאהבה, לא יודע מה זאת אהבה אמיתית.
אהבה זה לא משהו שצריך לקחת אם יש שוט. זה צריך לבוא מבפנים,
ביחד עם הבנה ואחריות.
אני אחת שבדרך כלל מצליחה אם אני מנסה... ואני חייבת לומר, קשה
לי. באמת שקשה לי, וזה מפתיע אותי. אבל מה לעשות...
לפעמים אני תוהה אם בכלל שווה לי לנסות.
הרי, גם אם אי פעם אני אהייה איתו, זה לא ישנה את העובדה שהוא
פגע בי במשך שנתיים. אולי לא ייכאב לי באותו רגע, אבל הכאב
יחזור.
הרבה אנשים אומרים שנשבר להם הלב. אני חייבת לומר שאני מרגישה
שהלב שלי יותר מנשבר, אלא שהוא נשרף ולא יהיה יותר.
הוא פגע בי כל כל הרבה פעמים, הצלקות שנשארו הם לא רק
מטאפוריות. הוא גרם לי להרעיב את עצמי, לנדור נדר שתיקה ולעמוד
בו חודשיים, להפוך למתבודדת גותית ומה לא?
אני מניחה שהוא לא ידע שהוא גרם לי לזה.
אחרי הכל, אני בחרתי לעשות את כל זה, לא הוא.
אבל הקטע שאני הכי לא מבינה? הכי לא ברור לי? למה לשקר לי.
הבנתי את זה שהוא פוגע. זה אף אחד לא יאשים אותו, אבל למה
לנטוע תקווה באדם, ואז לשקר, ויותר גרוע, לנצל את אותה תקווה
קלושה.
אחרי זה התפרקתי. אחרי חצי שנה שהוא ניצל אותי גיליתי את זה.
הייתי עד כדי כך עיוורת מאהבה? מסתבר שכן.
לכל בני האדם בעולם קורים ניסים, ומתקבלים הזדמנויות.
גם אני בן אדם, למה לי לא מגיע?