|
עמדתי מולו, כותל
תחושה אחזה מיתרים.
ניסתי להגיע אליו
ניסיתי, בכל מאודי.
ניסיתי להיעזר באקו
קרעתי בהד העדים.
טמנתי בו פתק טעון
הברות נסדקו במילים
רחשו הקולות כקברות
ונותרה רק המית השברים.
נטרפה בי מזחלת מובלת
איתה שם בדרך, נבחו הכלבים
ונשמע הקול מתייפח
שם שמעתי ראשונה, נהי אבלים
ראשם כצל נדם
מרקיע קורע שחקים
רוקע קרוע, עפר ואפר בלוע
נבלע הרעם כקינה במרומים.
חרב הבית.
קיר אחד בו נותר
המשכתי דומע, גרוני ניחר.
חיים ביקשתי לדבר
ונעניתי: "אל הקיר".
רחוק בניכר הייתי
נהר איום, צלק דמעותיי
אבנים.
לא הייתי שם לבד.
אך יזכור אדם לנצח
את בית אביו נופל בחרב.
עמדתי מולו כותל
תחושה אחזה
מיתרים.
ט' באב
2008 |
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.