New Stage - Go To Main Page


הגעתי אליהם אחרי שלא באתי כבר שנה או שנתיים. מאז שמרטין עלתה
לשמיים. אם כי כבר הייתי פעם או פעמיים, מאז. ודי. ומאז לא
באתי. אולי שנתיים לא באתי.

איך הם יגיבו ? יהיו אדישים או שמחים ?

לפני כשנתיים, היה לי דיון עם איאס על התסריט "אור" שכתבתי עוד
בגילו, לפני שלושים שנים.
הדיון לא היה טוב. יצא שאני מנסה לכפות על איאס את התסריט שלי,
שעה שהוא רוצה "רק" לעשות תסריט "שלו" עם רעיונות "משלו".
הקשבתי. אני תמיד מקשיב. האם אני אוהב להקשיב? לא יודע. אני
מקשיב. זו המהות שלי. כך אני קולט טוב יותר את העולם. אני
מתבונן, מתבונן פנימה, לתוך הדובר. מתבונן הרי בתנועות
הבלתי-מבוקרות של הדובר, וכך למד אותו.
היה יום קיץ, אמצע אוגוסט כזה כמעט. אחרי שהות של שעתיים אצל
היהודים המשיחיים. שרתי, רקדתי כמטורף, והתלהבתי מכל הריטואל
החצי יהודי חצי נוצרי שלהם. העיקר שהאנרגיות שלי יצאו והרגשתי
ממורק. טהור. כמו בתיאטרון החי.
ושאלתי את עצמי לפני שאני יוצא מהכניסה של היהודים המשיחיים על
הר הכרמל, בכניסה לעיספיה, האם זה יהיה נבון להגיע עכשיו
לסלמן? האם הם יתנהגו איתי כמו פעם? נחמדים? או אולי יכעסו על
זה שלא ראו אותי שנה או שנתיים? ומה עלי להביא? האם להביא להם
יין?
ומה יהיה על כל הטוהר הפנימי שיצרתי לעצמי אצל המשיחיים? האם
הכאב הפוליטי של סלמן לא ימחק את כל הטוהר הזה ודי?
ובכל זאת עליתי על המכונית, ברגעים שדוד, הכומר היהודי שהיה
במאי אדיר בניו-יורק, והציג הצגות תיאטרון ועשה קולנוע ולימד
באקדמיה, הנה הוא מדריך את האחים והאחיות שלו, לרפא את עצמם
באמצעות תפילות. כמה יפה. כמה נאיבי...
ואני יוצא אל מכוניתי, ומישהו מדבר איתי ערבית. ואני מציע לו
טרמפ והוא לא מבין.
-"שו?" ומשו לשו לא יוצא ישו, מכל מקום. לא מבינים זה את זה
כמו בבל בערך...
והמכונית מחליקה מעיספיה, (כך הם מכנים את עירם ולא עוספיה
בלשוננו) הרחובות, הכבישים עדיין מלאים בורות, והרבה חנויות
משני צידי הכביש. שוב המכונית קופצת לתוך בורות מעצבנים. האבק
הזה. למה לא משקים את הרחובות המאובקים? גם אצלנו לא משקים
רחובות... נראה לך...
גם בדליית אל כרמל חלו שינויים, מבנים חדשים לצידי הדרך. משהו
השתפר. העומס של יום שבת גם. פחות אורחים מתל-אביב?

אני יוצא מהמכונית. איאס יושב עם אביו ברחבה ליד עץ התאנה,
בצל.. כנראה שעדיין סלמן לא מזהה אותי. בידי שקית ניילון עם
תאנים ומיץ אפרסקים. כך חינכה אותי מרטין:
-"לעולם אל תיכנס לבית כלשהו בידיים ריקות", ואני אוהב למלא
אחר משאלותיה של מרטין.
איך הם יגיבו? יהיו אדישים או שמחים?

-"הי אוריאל", סלמן מקבל אותי בסבר פנים יפות. גם איאס. והנה
אינס מציצה מלמעלה:
-"הי אוריאל, מזמן לא ראיתי אותך !"
-"נכון, גם אני אותך, מאז שד"ר רבקה יהב עשתה לי סיור במכון
המחקר הפסיכולוגי שלה, לא יצא לנו להיפגש."
-"אני גרה עכשיו פה, אני מסדרת את הבית", היא אומרת ושבה מייד
לעבודתה. אני לא מבין ושואל את סלמן ואיאס.
- "והיכן גר איאס?" בינתיים איאס קם ממקומו ונכנס לבית. אני
מתיישב ליד סלמן במרפסת, המקושטת בעץ תאנה שצמח מאוד, ויש עליו
מלוא הפרי של העונה.
-"איאס חזר הביתה ונתן לאחותו את ביתו", הוא מסביר...
-"הוא עבד כל כך קשה", נזכרתי איך בנה במו ידיו דירה מפוארת על
גג ביתו של אביו. הייתי עד לכל התהליך. לכל הקשיים.
-"נכון, אבל הוא בחובות, והיא עזבה את בעלה והגישה נגדו
תביעה... בקיצור לא קלים החיים שלנו בכפר"... כך סלמן.
אני מבין. אינס חזרה לבית שבנה איאס לעצמו ולאשתו. בינתיים
התגרש מאשתו והפסיק לתפקד בעבודותיו השונות. חובות. געגועים
לאשתו שהתחתנה עם אחר, מי? איזה דוקטור, סוציולוג. איאס שבור.

אני נזכר שבפעם האחרונה איאס התווכח איתי ואמר לי:
-"גירושים זה יותר גרוע מהמוות. במוות אתה כבר לא רואה אותה
וכלום בקשר אליה לא יכול להפתיע אותך. אבל בגירושים הכל יכול
להכאיב שוב." איך הוא ידע כבר אז?
הייתי מופתע מנקודת המבט הזו, כאילו הפרדה בגירושים שלו, כואבת
יותר מהמוות של מרטין אשתי...המוות בעצמו... היה דיון. הוא לא
הלך בכיוון הנכון. אז הפסקנו.

בינתיים גם תגדיר המקסימה, התחתנה. האיש שלה נוסע כל יום לרמלה
יש לו עבודה. היא גרה בעיספיה. עובדת כמעצבת במפעל כלשהו. כמה
שהיא עדינה תגדיר, כמה שאני עדיין אוהב אותה.
-"למה היא לא סיימה אוניברסיטה?"
-"זה לא התאים לה", סלמן בחיוך עצוב.
פתאום אינס יורדת, מסדרת את השולחן, ותוך פחות מדקה כבר שולחן
מוכן עם מטעמים. מכול טוב. איזו נדיבות, אלוהים. אני כמובן
מוזמן אחר כבוד. אני קצת מודאג.
תמיד כשמגיע האוכל, אני חושש שהוא כל-כך מתובל שלא אוכל להכניס
פירור לפי, כמו בהודו.
אבל אינס מפתיעה, אולי בהוראות של אמא שלה שמכירה את בטני כבר
למעלה מ 18 שנים... כן 18 שנים אני מכיר את סלמן...
האוכל טעים מאוד. תפוחי האדמה עשויים היטב ורוטב העגבניות לא
מתובל, ואין בו לא מלח ולא פלפל חריף, רק עגבניות. כמו בטבע,
בלי התערבות יד אדם. איזה כיף של אוכל.
-"לא, אני לא אוכל בשר. כן, אני כן אוכל אורז וסלט שאינם
מתובלים וללא כל רוטב." אני מלקק את אצבעותי בתענוג.

ופתאום תגדיר מופיעה. כמה שהיא יפה. אצילה, צועדת כאיילה אל
הרחבה של ביתם.
-"בדיוק כרגע דיברנו עלייך", אני מנשק אותה על לחייה
פעמיים...
-"אל תעשה מזה עניין, הבת של אחותי אינס, התקשרה להודיע לי
שהגיע חבר של אבא", אז באתי.
- "היא עוזרת לחברה שלה שעומדת להתחתן בעוד שבוע, לחלק את
ההזמנות מבית לבית", סלמן ואני מחייכים. הבנתי.

-"איך בעבודה? תגדיר?"
-"העבודה ממש ממש טובה, אבל האנשים..."
היא באה והלכה, היפהפיה.

גם אינס עלתה לדירה שאחיה הצעיר ממנה בנה במו ידיו. להמשך
עבודתה, ניקיונותיה והכנותיה.

סלמן עם בעיות גב, ברכיים, בקושי עומד.
-"ככה זה בגילנו. צריך לחיות עם זה", הוא מחייך. ושוב איאס
עוזב אותנו לטלויזיה. הוא כבר בן 30 עוד מעט. מה לו
ולטלויזיה...
-"בן כמה אתה? אני בן 56".
-"אה 56 ? אני בן 60"...

השכנה קוראת לסלמן. גם החתולים מיללים. חתולי רחוב, הם לא
נראים טוב. לא מאכילים אותם. איזה נזק. אילו היו מאכילים אותם
כראוי היו מגינים על הבית מפני מזיקים.

השכנה היא אשתו של אחיו. אחיו חזר בתשובה. לפני חמש שנים ישבתי
אצל אחיו ושאלתי אותו על גילגולי נשמות. סיפר לי סיפורים
מרתקים. למה הדרוזים מאמינים בגלגולים... לשם מה? וכמה שנים
יימשכו הגלגולים? מיליון. יש אצלם מסורת ארוכת שנים של אמונה
בגלגולי נשמות.

ואחרי דיון על נישואי תערובת בין יהודים וערבים, סלמן מתחייב
בפני:
-"אני אפסיק לכתוב על הנושא הפלשתינאי. די נמאס. כבר שלושים
שנים זה פרויקט. אני יכול למצוא לעצמי פרויקט אחר. לא".
שתיקה כהודיה.

9.8.2008





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/6/09 18:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוריאל זוהר

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה