בארבע לפנות בוקר הרחוב שלנו רק חושך, קור ושקט. אני הולך בו
מהר, על קצות האצבעות, דרוך כמו פנתר, מקווה לא להיתקל באף אחד
מוכר. כבר תכננתי איך אני נכנס בשקט הביתה, מריח באוויר את הבל
הפה החמים והמנומנם של כולם, מתגלץ', ככה כמו שאני, למיטה
המיוחלת. מקלחת אני כבר ארביץ בבוקר.
כשאני עובר ליד השער של משפחת פישר קולט אותי הכלב הטמבל שלהם,
בוז'ו, ועושה מהומה כמו איזה כלומניק. הוא מתנפל על גדר המתכת
ולא מפסיק לנבוח כמו איזה מטורף. "חאלס, יא מג'נון!" אמרתי לו
והגנבתי איזה יריקה. כשנדלק האור בחדר השינה שלהם ברחתי, ורק
הספקתי לראות את הצללית של גיורא מציצה בחלון.
רק זה חסר לי, שיתפסו אותי עכשיו גם מתעסק עם איזה כלב, כאילו
הוא בכלל מזיז לי.

האישה שונאת שאני חוזר הביתה לפנות בוקר. היא, יש לה אוזניים
כמו אנטנות וברגע שהיא קולטת את הדלת נסגרת באמצע הלילה היא
מזנקת במדרגות ונותנת בי מבט שמבטיח שמחר הולך להיות יום קשה.
הכי היא שונאת כשאני מסתבך כמו איזה ילד ערס. היא יוצאת החוצה
וקולטת אותי בחצר דופק מכות-של-סתם לג'ינג'י ויוצאת לה צעקה
שההוא ישר בורח חזרה לבית שלו. גם אני הייתי בורח לבית שלי
מהצעקה שהיא שמה, רק שהצעקה בתוך הבית שלי ולא נשאר לי לאן
לברוח.

כשאני מגיע הביתה אותו ערב אני מזנק על הידית כמו טיגריס, מת
לצנוח כבר על הכרית.
בדרך למיטה שלי אני הופך איזה משהו שהיה על השולחן, וההוא
מתחיל לזלוג בשיטפונות על הרצפה. אחר כך הוא נופל על הרצפה
ועושה רעש כאילו נחרב כל העולם. אורות נדלקים בחדרים שלמעלה
ואני צ'יק צ'ק מתחפר במיטה, עושה עצמי ישן.

אני שומע את האישה במדרגות ואחריה את הילדות, וכשאור נדלק
במטבח הן עושות רעש, כולן ביחד ואחת הילדות מתחילה לבכות. אני
מוציא עין אחת מתחת לשמיכות וקולט משהו רוקד על הרצפה. אני
מנסה בכל הכוח להתאפק, אבל בסוף זה חזק ממני ואני מתנפל על
הדבר המפרפר והזהוב כאילו החיים שלי תלויים בזה. יש לזה ריח של
אוכל ואני לא מבין למה בעצם האישה והילדות לא שמחות שלמרות
הרעש והבלגן גרמתי לזה לקרות.
אחת הילדות צועקת "צ'יקו" ובועטת בי הצידה. אני מכיר את השם
שלי בכל הטונים שקיימים, ואת הטון הזה אני הכי פחות אוהב.
האישה מרימה את המפרפר ושמה בכוס של מים. ההוא שמה מבסוט
ופתאום אני קולט ששכל המבטים מכוונים עליי.
את שארית הלילה אני עושה בחוץ, בקור, ישן על מכסה המנוע. הן
נעלו אותי בחוץ ואני רק חיכיתי שמחר בצהריים הם יכניסו אותי
שוב, אחרי שהן ישכחו כל מה שקרה. ככה זה עם המשפחה שלי, יש להם
זיכרון קצר.

בבוקר הן הולכות ואני מעביר את הזמן עד שהן יחזרו, מתרגל
התנפלויות על צלליות של עץ. הכי אני אוהב כשהילדות חוזרות
הביתה בצהריים לפני האישה ואז אפשר לעשות הרבה דברים כמו לשבת
ביניהן על הספה ולתת להן להציק לזנב, או לשבת בחיקן כשהן
אוכלות וללקק מהן פירורים בלי שהאישה תדע.

הפעם הן חוזרות כולן ביחד ואני ישר קופץ להן על מכסה המנוע
ומתגלגל עליו כמו גור. תראו כמה אני שמח! פתאום אני קולט
מבפנים חוטם ארוך ואוזניים ועוד לפני שאני קולט מה קורה אני
מוצא עצמי נושף ויורק על איזה נבחן אחד, שקופץ עליי פתאום מתוך
האוטו ועושה מהומה. אחת הילדות תופסת אותי מאחורה והשניה מושכת
את הנבחן ברצועה לתוך הבית. האישה באה ועושה עליי רעש, וגם
אומרת את השם שלי בצורה שאני הכי שונא לשמוע, למרות שבכלל ההוא
התחיל. אני מיילל בטירוף, מנסה להסביר לה שאין מצב שאני גר עם
היצור ההוא תחת אותה קורת גג, אבל היא חוסכת לי את הדילמה
ונועלת לי את הדלת בפרצוף.

אני עולה על החלון של המטבח ואיך שאני קולט אותו מרחרח לי
בבית, יושב לי על המיטה, ישר קופץ לי הפיוז ואני מרגיש איך אני
נטרף, שורט כמו לא יודע מה את החלון, בוכה.
הג'ינג'י קולט אותי מהרחוב ומשתחל דרך הסוגרים של הגינה שלנו.
כבר שנים שהוא מסתלבט עליי שזה שאני גר בבית הופך אותי
לרכרוכי, שאני נקשר יותר מדי למשפחה. שנים אני מכסח לו את
הצורה רק כדי להוכיח לו שהוא טועה, אבל מה שוות כל ההוכחות
כשהוא תופס אותי ככה, בוכה כמו איזו גורה, ולי אין בכלל כוח
לעשות עצמי כאילו אני אחרת.
"שמע לי צ'יקו," הג'ינג'י אומר, "יש לך שתי אפשרויות: להיכנס
באמאמא של הנבחן כדי לנסות להחזיר לעצמך את המשפחה שלך, שבעצם
בכלל לא רוצה אותך, או להצטרף שוב לחיים החופשיים ברחוב."
כשהוא קולט שאני בכלל לא עונה לו הוא זורק "נמושה" ומתנדף משם
'חת-שתיים, ואני נשאר ליד החלון ולא שם לב בכלל שהיום מחשיך.
אני מריח שתכף הם ישבו שוב מסביב לשולחן במטבח. הנבחן מסתכל
עליי מבפנים, ואפילו לא טורח לנבוח. הוא רק מזיז את הזנב שלו
ועובר להסתכל בהערצה פתטית על האישה והילדות שלי.

מים מתחילים לטפטף עליי סתם ככה. כבר עבר הרבה זמן מאז מים
טפטפו ובפעם האחרונה שזה קרה הייתי עוד גור ומצאתי את הילדות
כשחיכיתי בפינה היבשה מאחורי המחסן. אני ממשיך לשבת שם, על אדן
החלון של המטבח, והמים מתחילים לנזול לי מהשפם, ואני חושב ללכת
לפינה ההיא של המחסן, אבל אני לא רוצה להפסיק להסתכל.

גם כשהן מכבות את האור והולכות לישון אני נשאר שם, מסתכל
בחושך. אני יושב שם גם ביום שאחרי, וגם ביום שאחרי. באיזשהו
שלב אני זוכר שקמתי ויצאתי לרחוב. הלכתי שם כמו איזה אריה
פצוע, כמו אריה שהלביאה שלו פצעה אותו ולא בטעות. יותר לא
חזרתי הביתה. רק פעם אחת היה נדמה לי שאני רואה את האישה באיזה
רחוב אחר בעיר אחרת, והיא חייכה אליי. מעניין אם היא ידעה שזה
אני.