בארצות נכר חיפשתי לנפשי שלא יגעה,
בערוגות נחל את כפות ידייך החמות מצאה
והן מובילות ליעד משקיף עד אין קץ,
שם המרגוע לבדו בינהן חוצץ.
סוחפות הן, הומות, אל שקט אל-מותי,
בתום יום סוער חובקות הן את דמותי.

קראתי בלב מערה אל תשובה בשפתי,
הגיח רק הד שהדריך בדידותי.
בתהומות הסדינים הקשיחים שאבדה גמישותם,
שודאי גם הם מצפים שאבין את סבלם.
מצאתי עדנה בוהקת מרוב אבדון,
חבויה היא עמוק בעצמות הילדון
שנטש סינור אמו השואגת לעזרה,
שחברה לסדינים הקשורים בחוסר ברירה.