מה שקרה זה ששכחתי בדרך
שאני יכולה גם להיות אמיתית.
שאני יכולה להיות בן אדם לא מושלם,
שאני יכולה להיות מציאותית.

היו לי חלומות כמו שלכל אחת יש,
להיות נסיכה קסומה או דוגמנית גרומה או שחקנית מהוללת,
כזו אחת שלא נותנים לה לעבור בדלת
בלי לבקש חתימה.

הזמן עבר, אני נשארתי, לכולם עבר, אני המשכתי
לחלום ולשכוח שאני לא צריכה
להיות נסיכה
כדי להצדיק את הקיום שלי.

כולן צמחו, בעיקר התפתחו ונהיו לנשים אמיתיות,
כאלו לא מאוד רזות עם ציצים לא מאוד זקופים
וגם לא מעט קמטים
מסביב לעיניים,
כאלו שחיות את החיים וגרות עם ה-חברים
ואפילו ישנות צהריים
לפני שיוצאים.

אני עדיין מגרדת פנטזיות איפשהו בעננים,
משקיעה את מיטבי בלהיות מושלמת או לפחות קרובה
בועטת במוסכמות אבל חולמת על אהבה
שבכלל לא זכרתי שאני קודם צריכה לאהוב אותי
וזה אומר לא להתעלל בגוף שלי
וזה אומר לא לשנוא את הפנים שלי
וזה אומר לקבל את החסרונות שבי
וזה אומר לחיות את החיים שלי
ולא של אחרות.