עישנתי סיגריה בגינה, ולא הפסקתי להסתכל על החוטמית.
נזכרתי איך בנסיעה מקריית שמונה למרכז ענבל חיפשה אותן כל הדרך
ואז הגעתי הביתה וראיתי שיש לי פרח כזה בגינה. מצחיק שלא שמתי
לב אליו.
הפרח גרם לי לחשוב מיד על עבודה.
קרן אמרה לי שבוע שעבר שאני עובדת לאט מדי וזה נכון. אני זוכרת
שהרגשתי ממש רע אחר כך אבל אני חושבת שזה ממש טוב שהיא אמרה לי
את זה. היא באמת נותנת לי תחושה שאני עובדת לאט, לא מביאה
תפוקות, מה שמדרבן אותי לחשוב יותר ויותר על עבודה וקדימה למה
כל הזמן לחשוב הגיע הזמן לעשות.
אז החלטתי לעשות רשימה מסודרת של דברים שהייתי רוצה לעשות עד
יוני, ורשימה של איך אני נערכת לכל דבר.
אחרי זה חשבתי שחג, ודמיינתי שאני שולחת לניצן הודעה של חג שמח
מותק. נכנס לי ככה, בלי בושה למחשבות כשחשבתי על עבודה בכלל.
כאילו משהו ירה בי, חץ עשוי מגעגועים תפס אותי חזק.
פתאום התגעגעתי אליו מאד, אולי בגלל שישבתי וחשבתי לבד, עם
סיגריה, לבד בבית.
אחרי אמרתי לעצמי - די, זו הסיבה שאני איטית ממש.
עשה לי טוב לחשוב שאני אציף את עצמי בעבודה כי ככה כולם יהיו
מרוצים. אני אצליח לעשות דברים משמעותיים ולהוציא אותם לפועל,
קרן תהיה מרוצה, ניצן עדיין יהיה מרוצה כי אמשיך להיות איתו
בנתק ואני, אחשוב עליו פחות.

המזג שהשתלט עליי שבוע שעבר כאילו החליף עונה.
אני מרגישה שמשהו בי פנה למקום אחר. אני מתחילה להרגיש עצמאית
קצת יותר, לבד יותר- באור טוב.
תוך כדי שאני כותבת השמש עולה וקורנת על המקלדת, זה העלה בי
חיוך.
אני מרגישה שאין לי טעם לאהוב אותו יותר. קול הגיוני מאד מכוון
אותי, ואני אחריו, הוא לוקח אותי לדרך ברורה שאומרת לי:- אין
הגיון בלפתח אהבה נכזבת. את לא רוצה לפגוע בעצמך.
איזו מחשבה הגיונית.. מה קרה לי ולמה לעזאזל אני מקשיבה לה?
אני שמחה, אך פוחדת, פוחדת שאני משלה את עצמי בעוד איזה מישור
הזוי ואומרת לעצמי שהכל בסדר.
אני חושבת שאני עוברת תהליך של איזון. אני עדיין מרגישה חרא,
והנה היום קרה לי שאפילו התגעגעתי. לא חשבתי עליו כל השבוע וגם
ג'ני שלחה לי הודעה במיוחד  "אני מתה על המצב רוח החדש שלך!"
זה עשה לי טוב.
הרגשתי שאני לא מכבידה על הסביבה שלי, בכך שאני לא מכבידה על
עצמי.
הרגש השלילי והכואב שזרם בי מטפטף עכשיו, לא זורם. הנהר מתחיל
להתייבש.
הקשר היחיד שיצרתי איתו השבוע זה דרך לי. היא תיקח את הדברים
שלו מהבית שלי והם ייפגשו והוא ייקח את זה.
הוא יראה שצירפתי לו שקית עם בובות שאני לא רוצה יותר,
וכשהיינו ביחד אמרנו שנביא את זה לגן של אמא שלו. יש שם גם
קופסת שוקולד קטנה שפעם היה בה שוקולד וכתוב עליה בתיאבון
אהובי עם ציור של לב קטן שציירתי. קניתי לו את זה שיצאתי עם
חברים למקס ברנר וכ"כ התגעגעתי אליו.
זכרתי שגם יש שם שקית קטנה עם חולצות שלו, אך זו שקית שהוא
הביא לי ובתוכה היו שתי מתנות: קופסת שוקולדים ושמן עיסוי.
איזה מחשבה חמודה. השמן נשאר שם. הוא לא הספיק לעסות אותי.
אולי זה יהיה לו מוזר לראות את השמן. תכלס אין לו מה לעשות
איתו יותר, לפחות לא איתי. זה מה שאני זוכרת שיש שם. חשבתי
לכתוב לו מכתב פרידה כזה אבל אין לי כח.
אני מרגישה שהוא לוקח את המילים שלי והכוונות שלהן למקום אחר,
שלא הייתי רוצה.
כנראה הנתק הזה עושה קצת טוב לשנינו, אנחנו לא צריכים להבין
אחד את השני יותר, לא חייבים כלום. זה טוב.. מונע כל מיני
רגשות. איזה אנשים אנחנו אחד לשני.

אני מקווה שהתקופה בעבודה תמשיך למקום טוב יותר... אני מתביישת
ומרגישה שכל דבר שאני עושה לא טוב. אני רואה בכולם עיניים
מאוכזבות ופה סגור שאני יודעת שכבר דיבר עליי כשלא הייתי שם
ואמר דברים מבלי ששמעתי, וזו הכוונה.
אני אתן מאמצים, אין לי ברירה, אני אוהבת את העבודה שלי ואני
צריכה להודות על המקום שאני נמצאת בו היום. זה לא מובן מאליו.