הכל מתחיל בשלוש דפיקות על הדלת, באותו יום שני. אני בדיוק
יושב ואוכל מול הטלוויזיה.
בום, בום, בום.
איזה דפיקה חזקה. נשפך לי קצת קטשופ על הרצפה, אז אני מכסה את
זה עם כרית. בטח שמעון, השותף שלי, יראה את זה וינקה כבר.
"מי זה?" אני שואל בקול רם ובלב מתפלל שזה לא המתרימים
הנודניקים האלה עוד פעם, אין לי כוח אליהם. מה הם לא מבינים
ב"לא"?
אין תשובה.
"מי זה?" אני שואל שוב, רק יותר חזק. ובעצם, מי כבר יכול לבוא
לחפש אותי בשעה 9 בערב? הרי כל החברים שלי לומדים למבחן במבוא
למשפט שיש מחר. שילמדו טוב, כדי שאני אוכל לישון בשקט. את
השותף שלי אף אחד לא בא לבקר, זה מובן מאליו. למה? פשוט ככה.
אפרת? לא. היא לא באה בלי להודיע, וטוב שכך.
בינתיים, עדיין אין תשובה. אני מתחיל להתעצבן טיפה וניגש
לעינית. בחוץ, עומדת דמות נמוכה ושמנמנה ומשפילה מבט. וואו,
איזה מכוער. הוא לבוש כולו שחור - נעליים שחורות, מכנס שחור,
חולצה שחורה. רק הכובע, כובע קסקט, בצבע תכלת מחריד. אני מנסה
בפעם האחרונה.
"מי בדלת?" הפעם אני משוכנע שהוא שמע ואני לא מתפלא אם כל
הבניין גם כן שמע אותי צורח. אבל בעיה שלהם, זה לא כאילו
שהשכנים לא עושים רעש כל הזמן. שילכו יחפשו למי להתלונן. משום
מה, עדיין אין תשובה. אפילו לא תזוזה קטנה, ממה שאני יכול
לראות מבעד לעינית. משונה מאוד, השמנמוך הזה. טוב, קיבינימאט.
שילך יחפש את החברים שלו.
פתאום הוא מרים טיפה את הראש ובוהה חזרה בעינית, כאילו הוא
יכול לראות אותי. אחרי בהייה של בערך חצי דקה, הוא ממלמל
בשקט:
"אני הבושה."
מה? אולי לא שמעתי נכון. הבושה? מי זה הבחור הזה ומה הוא רוצה
ממני בשעה כזו?
"לא הבנתי, מי?"
"הבושה שלך."
אוקיי, אם זה היה קצת משעשע בהתחלה, עכשיו זה כבר בכלל לא
מצחיק. מי שלח את הילד הזה להציק לי? אולי הוא בכל זאת
מהמתרימים? דרך מקורית לאסוף תרומות.
"אני לא מעוניין, כבר תרמתי אתמול. לילה טוב!" אני נשבע שעוד
כמה דציבלים והייתי מעיף את הדלת.
"אממ... זה לא עובד ככה. שתדע לך". הוא אומר לי חזרה, בהיסוס
רב, אני חייב לציין.
"תקשיב. אני לא יודע מי אתה ומה אתה רוצה אבל זה לא מצחיק.
לילה טוב."
"אני מצטער, אבל אני לא יכול ללכת." אני מסתכל דרך העינית. את
הכובע הוא כבר הוריד וחשף קו שיער הולך ומידלדל. הוא מסתכל עלי
חזרה דרך העינית ומסנן "כמה שתסתכל עלי, זה לא יעזור. אתה
תצטרך להכניס אותי בסופו של דבר".
הא? מה זאת אומרת? הוא לא אמור לראות אותי. משהו פה ממש לא
בסדר, אפילו מפחיד. אבל משום מה, היצר מושך אותי לפתוח את
הדלת. טוב, אולי רק קצת.
אני פותח את הדלת אבל משאיר את המנעול העליון נעול, ככה שאפשר
רק להציץ דרכה. הוא עומד שם, ידיים מאחורי הגב ומסתכל עלי.
"כן. איך אפשר לעזור?"
"אתה יכול להתחיל עם להכניס אותי לדירה."
"ולמה שאני אעשה את זה?"
"כי אני הבושה שלך."
"כן, אוקיי. את זה כבר שמעתי. אולי תגיד לי מי אתה באמת ומה
אתה רוצה ממני בשעה כזו?"
"שתדע לך, אה, אני לא יכול, אה, אתה לא יכול, אני, אני רציני
איתך לגמרי." מהוסס מאוד, אפילו טיפה מגמגם.
"אוקיי, אדון בושה. אז מה אתה רוצה ממני?"
"תכניס אותי."
"לא יקרה."
"אני מצטער. אני חייב להתעקש על כך". נכון, שוב. ההיגיון אומר
לסגור את הדלת ולהתעלם. אבל אני משחרר את המנעול העליון ונותן
לו להיכנס. הוא מעיף עלי מבט אחרון, נכנס ומתיישב על הספה
בסלון.
"אוקיי. תרגיש בבית."
"תודה," כנראה שהוא לא הבין את הבדיחה. "יש לנו על מה לדבר."
הוא מוריד את הכובע ומניח אותו על המשענת של היד. אני בינתיים
לא כל כך מוצא את המילים להגיב, אז הוא פשוט מתחיל:
"תשמע, איך אני אסביר לך את זה. התפקיד שלי, אה, אני, אתה
מבין, בדרך כלל אני לא נוהג לעשות ביקורים כאלה. נעים לי וטוב
לי עמוק עמוק בתוכך. אבל הרגשתי שהפעם אני לא יכול לשתוק, אתה
מבין?"
"רגע, מה? מי? תגיד לי, מה אתה רוצה ממני? נכנס לי ככה לבית
בשעה כזו מאוחרת, מפריע לי עם הסידורים שלי, מבלבל לי את המוח
על שטויות. אם אתה רוצה כסף, פשוט תגיד, אני אתן לך כמה שקלים
ותלך."
"כסף? לא, לא. כסף לא קשור לזה."
"אז אני מבקש שתפסיק לבלבל לי את המוח אם השטויות האלו
ותעזוב." אבל עדיין, הסקרנות לא מרפה. משהו מוזר פה.
"אממ.. אני, לא. אני, זה לא, אני, זה לא יקרה. אני לא אלך עד
שנסיים לדבר!"
"אוקיי, אז על מה בדיוק אתה רוצה לדבר?"
"על הבושה שלך."
"אוקיי. את זה כבר שמעתי. בוא, תסביר את עצמך קצת יותר."
"לאחרונה אתה איבדת אותי. אתה כבר לא מתבייש מכלום. תראה איך
אתה מתנהג," פתאום אני שם לב שהוא כבר לא מגמגם, לא מהסס.
אפילו קצת תוקפני. "מתעלם מההורים שלך כמעט לגמרי, לא מתקשר
לבדוק מה שלומם בתקופה הקשה הזו שלהם, לוקח את החברים שלך
כמובן מאליו, בוגד באפרת על ימין ועל שמאל..."
זהו, עד כאן. מספיק בשבילי. אפרת זה כבר נקודה רגישה. "תצא לי
מהבית תכף ומיד," אני אומר בטון תקיף וחד-משמעי. כל כך
חד-משמעי, שנדמה לי כבר שאני שומע אנשים אחרים יוצאים מבתים
בדירות אחרות בבניין בגלל זה. והוא, הוא מסתכל עלי, מגרד בקרחת
שלו ולא אומר כלום. אני כבר לא יכול לסבול את זה יותר. מה הולך
פה? אני בא לתפוס אותו בחולצה. הרי בחור קטן ושמנמן, כמה כוח
כבר יכול להיות לו? אבל כשאני בא לאחוז, זה לא נתפס. אני פשוט
לא מצליח לתפוס את החולצה שלו. כאילו הוא איזה מין הולוגרמה או
משהו הזוי כזה. מההלם, אני לוקח צעד אחורה וכמעט נופל.
"זה לא יעזור לך," הוא כבר לא מגמגם יותר בכלל. אפילו קצת מרים
את הקול. "אתה לא תצליח לגרש אותי מפה. אתה תצטרך לשבת ולדבר
איתי על זה."
"מה זה? מה הולך פה? מי אתה?" הכל מאוד מבולבל. אני בטוח במאה
אחוז שניסיתי עכשיו לתפוס אותו בחולצה אבל לא הצלחתי.
"כמו שאמרתי כבר ואני אגיד שוב. אני הבושה שלך. ואני באתי לפה
להגיד לך שאיבדת אותי. עד עכשיו הייתי איתך, בצורה כזו או
אחרת. גם כאשר לפעמים נדמה שאין לך אותי, אני תמיד הייתי שם.
אבל עכשיו אתה כבר איבדת אותי סופית."
אני לא מוצא את המילים להגיד. פתאום אני זה שמגמגם. "איב,
איבדתי את הבושה שלי? מה, מה, איך, מה זה אומר, אה, אני...
מה?"
"כמו שאמרתי לך. הצורה שאתה מתנהג בזמן האחרון, אפילו אני
מתבייש בה. אתה מבין? הבושה שלך מתביישת בך, בגלל שאיבדת אותה
בצורה כל כך קיצונית. ומה שאמרתי מקודם, זה רק קצה הקרחון.
מעתיק במבחנים, מזלזל בשותף שלך ומשקר לו כל הזמן, מזיין וזורק
בחורות כל הזמן, ועוד בלי שאפרת חושדת אפילו."
אין לי מה להגיד. באמת שאני חסר מילים. פתאום אני כל כך נבוך.
הדבר הזה, הייצור הזה, מטיח לי אמת בפנים ואני לא יכול לעשות
כלום בנידון. אני מתחיל להגיד משהו, אבל הוא כבר קוטע אותי:
"טוב, אני רואה שאין לך כל כך מה להגיד בנושא ושלא ייצא לנו
לדבר על זה. אז ככה. אנחנו מחליפים תפקידים לכמה ימים, ככה כדי
שתתאפס על עצמך. אתה תהיה בתוכי, ואני פה בחוץ. עם החברים שלך,
עם המשפחה שלך, עם החברה שלך."
"אה, תקשיב לי. אני, תשמע, אני לא משתף פעולה, תקשיב לי טוב.
זה, אני לא מתכוון לשחק את המשחקים האלה. אני מבקש שתעזוב אותי
בשקט ותלך מפה, לפני שאני מזמין את המשטרה."
והוא רק בוהה בי. פותח את הפה, אבל אז מחליט שלא לדבר. לוקח את
הכובע שלו ויוצא החוצה בטריקה. אני נשאר קפוא במקום, מסתכל על
הדלת ואז על הספה, מנסה לעכל מה שקרה עכשיו. אחרי דקה שמעון
יוצא מהחדר שלו והולך למטבח. הוא עוצר לרגע ומסנן לי איזה
"היי" ואז המבט שלו נמשך הכרית שעל הרצפה. הוא מרים אותה ורואה
את הכתם של הקטשופ.
"תגיד לי, איך אתה לא מתבייש? מה אני, עוזרת בית שלך? חלאס כבר
להיות שמוק דגנראט. תתחיל לנקות אחרי עצמך."
מה? מה זה היה עכשיו? מי הוא חושב שהוא, שידבר אלי ככה? בחיים
שלי לא שמעתי אותו מתפרץ עלי. אני בא לענות לו בצורה שרק אני
יודע, כדי שיחזור לפינה שלו ולא יעז לצאת עלי שוב, אבל אני לא
מוצא את המילים. רק גמגומים.
"אני, אה..." פשוט ככה. עוברות כמה שניות טובות ואני לא מצליח
להוציא מילים מהפה. פתאום, אני חוטף כרית לראש.
"תנקה. ותיזהר לא להעלות לי את הסעיף שוב," הוא מסנן והולך
לחדר. אני בהלם מוחלט. איך לא הצלחתי להוציא מילה מהפה? ואז
פתאום זה מכה בי. אני מסתכל במראה שליד הטלוויזיה, והוא שם.
כלומר, אני שם. אבל אני נראה בדיוק כמהו. נמוך, שמן, לבוש
בשחור עם כובע קסקט תכלת מכוער. אני מוריד את הכובע ולפי
ההתקרחות מבין סופית. הוא פה, אני שם בפנים. אני עם
ה"מטר-שמונים-שיער-שטני-עיניים-ירוקות-גוף-חטוב-וחיוך-של-ילד"
נמצא עמוק עמוק בפנים.
"אוקיי. אני מבין," אני לוחש. "אני מצטער. באמת. לא התכוונתי.
בוא, בוא נחליף בחזרה ויהיה בסדר. אני אשתנה. באמת. נדבר והכל.
מבטיח."
אין תגובה.
"אתה שם? אתה שומע אותי?" אני לוחש, הפעם כבר ברמה של מלמול.
"מה? מה אתה רוצה? אל מי אתה מדבר?" אני שומע מהחדר של שמעון.
"אה, אני, אה..."
"כן. טוב. אתה מפריע לי."
"סליחה." אני מניח שעמדתי ככה בסלון איזה עשרים דקות לפחות
וניסיתי לדבר עם עצמי בשקט. באמת שניסיתי. מה לא הבטחתי?
הבטחתי להיות אדם טוב. הבטחתי להתקשר לאמא לפחות פעם ביום
ולשאול אותה על המחלה. הבטחתי לדבר עם אחותי ולהתפייס איתה.
הבטחתי להתחיל ללמוד למבחנים ברצינות. הבטחתי אפילו להפסיק
לבגוד באפרת. אבל כלום. אין תשובה.

שלושה ימים אחרי, אני חוזר לדירה בשעה תשע וחצי בערב. לדמות
החדשה שלי כבר נכנסתי פחות או יותר. לא ידעתי שהחיים לא יפים
כל כך כשאתה לא מר יפה-שבא-לבכות. חברים כבר אין לי כל כך, אלא
אם כן אני מציע עזרה בלימודים ואז תמיד יש איזה מישהו מהפקולטה
שמוכן לשבת איתי על הדשא בין השיעורים. לקח לאפרת איזה יומיים
לעזוב אותי, אבל נדמה לי שעשרים דקות אחר כך כבר ראיתי אותה
עולה על אוטובוס עם איזה גבר אחר, כשהיד שלו נמצאת בתנוחה שלא
משאירה מקום לטעויות. שזה בערך הסוף המושלם ליום של ישיבה
בספריה על עבודה בדיני נזיקין, שסביר להניח שעוד איזה חצי שעה
אני אשלח אותה למישהו שיבקש בשביל שיעתיק אותה בצורה אחרת
ויגיש.
אני פותח את הדלת, נכנס לסלון ורואה שהוא די מזוהם. כמה שבא לי
להגיד לשמעון שנמאס לי ושינקה אחרי עצמו. אבל במקום אני לוקח
מטלית ומתחיל לנגב כתמים מהספה. אני לוחש "אוקיי. הבנתי. סבלתי
מספיק. אפשר להפסיק עם זה עכשיו?"
הטלוויזיה נדלקת פתאום. אני רואה את עצמי, כלומר את עצמי היפה,
זה שכבר לא איתי. הוא יושב באולפן חדשות, עם חליפה יפה ומסתכל
על המצלמה.
"שלום לכם וערב טוב. מבזק שהגיע עכשיו. כנראה שהתחלופה לא
תתרחש, בגלל שלבושה החדשה נוח במקום החדש שלה. כך הוחלט היום.
פרטים נוספים יימסרו בהמשך. ועכשיו, לתחזית." והטלוויזיה
נכבית.
ואני? אני מבואס. מבואס, ובעיקר מתבייש.