הסתכלתי עליו מדבר.
הסתכלתי ובחנתי כל חלק וחלק בו. בגוף שלו.
עצרתי על העורק שבצאוור שלו.
ראיתי אותו, את הדופק שלו. בזמן שהוא מדבר ראיתי איך העורק שלו
עולה ויורד בקצב אחיד.
הוא לא שם לב לזה שאני בוהה לו בצוואר כבר עשר דקות.
הוא כל כך אוהב לשמוע את עצמו מדבר.
פליני, עאלק.
הרגשתי איך האישונים שלי מתכווצים, כמו אצל חתול כשהוא מוכן
לתקיפה. הרגשתי איך אני הופכת לחייתית.
דמיינתי איך אני מצמידה אותו לריצפה ומלקקת את העורק שמתופף
בצורה כל כך חלקה.
רק ליקוק אחד. ארוך.
נבהלתי קצת. החלטתי שלפני שהדמיון שלי ימשיך להשתולל אני צריכה
ללכת.
הסתכלתי על השעון בתנועה חדה, בלי להבין אפילו מה באמת השעה
דפקתי חיוך מזויף וקצר ואמרתי שאני חייבת ללכת.
אמרתי משהו על אנשים, שקבעתי ושאני מאחרת.
לבשתי את המעיל, לקחתי את הקסדה ויצאתי.
בלי נשיקה, בלי יותר מידי מילות פרידה ובירבורים על כמה שהיה
נחמד.
לא היה לי נחמד. אני שונאת לרסן את עצמי.
חזרתי הביתה, נמרחתי על הספה. לא יודעת כמה זמן ישבתי שם אבל
כבר ראיתי מהחלון שהשמש מתחילה לעלות.
סגרתי את התריסים.
הבית חשוך עכשיו.
שוורצה התעורר. החתול השחור שלי. מתעורר ומגיח רק כשחשוך.
בחושך העיניים הצהובות שלו זוהרות.
קמתי, התפשטתי. נכנסתי למקלחת.
אני מרגישה מלוכלכת.
הסתכלתי על עצמי במראה.
עירומה, שופעת, בהירה. שיער ארוך ושחור שמלטף את הטוסיק.
ליקקתי את השפתיים הוורודות, הבשרניות במחשבה אמיתית וכנה שאני
עומדת מול הדבר היפה ביותר שאי פעם נברא.
שאי פעם התהלך בין בני תמותה שלא שווים לו.
נכנסתי למקלחת. הרגשתי איך השיער נספג כולו במים.
החלטתי. אני עושה את זה.
חיכיתי וכשעלה הירח, בלי יותר מידי מחשבות, עליתי על האופנוע.
תוך דקות בודדות כבר הייתי מול הדלת שלו.
הוא היה מופתע. לא קבענו.
נכנסתי. נעלתי את הדלת מאחורי. כמו שרציתי לא היה אף אחד
בבית.
רק הוא ואני.
מסתכל עליי. מופתע. מסוקרן. מחייך.
התקרבתי אליו.
הורדתי את המעיל.
ידיי הקרות דחפו אותו בעדינות אחורה על הקיר כשקצות האצבעות
מתחת לחולצה שלו.
ליקקתי אותו. את הצוואר שלו. את העורק הבולט הזה.
הרגשתי הקלה. אבל אני רוצה עוד!
זרקתי אותו על הריצפה.
התיישבתי עליו.
הסתכלתי שוב על הדופק שלו. על העורק שמתופף רק הפעם חזק יותר.
ליקקתי אותו שוב. לק אחד. ארוך.
מבט אחרון בעיניו. הוא מפחד.
ליקקתי את שפתיי.
נשכתי אותו.