אנשים שנמצאים בחיים שלך, משאירים פיסה קטנה מעצמם בך. ומה
עושים עם הפיסות של כל האנשים שכבר אינם, שיצאו מחייך? וכל
הפיסות האלה מצטברות בזיכרון כמו תמונות קטנות ונוצר קולאז'.
זכרון גדול, מעורפל ולא הכרחי. ואתה לא יודע מה לעשות איתו,
איפה להחביא.
פעם היה קל יותר, כשהיית נפרדת ממישהו הוא פשוט היה נעלם מחייך
כלא היה. ואם היה חוזר אז מיוזמתו. אבל עכשיו יש לך כל דרך
אפשרית לרגל אחריהם. להתעדכן בתמונות חדשות, לקרוא את הדברים
שלצד השני יש להגיד עליך, כשהם חושבים שלעולם לא תגלי את זה.
ואת מתמכרת לכח הזה לדעת עליו הכל, למרות שהוא כבר לא חלק
מחייך. את יודעת שאין שום סיכוי שתפגשי אותו כך סתם באמצע
הרחוב. ובשביל פרידה זה כנראה המצב המושלם, אבל עם כל זה את
עדיין מצליחה לראות איפה הוא טייל בזמן האחרון, ה"ידידות"
החדשות שנוספו לו במקושרים, מאז שאתם לא ביחד, ועוד המון דרכים
קטנות להכאיב לעצמך עד זוב דם.
מעלעלת בעמודים שיש לו, מתעדכנת בהכל. הנה תמונה חדשה, יש לו
תספורת חמודה עכשיו. מה שהיית נותנת בשביל להעביר יד בשיער שלו
שוב. אבל בראשך מהדהד השקט מאז שעזבת. כן כן, הרי בסופו של דבר
למרות כל משחקי הקורבן שלך, זאת את שעזבה אותו. ולמרות כל
הבדידות, למרות הריק שנשאר, הלב כבר לא דופק מהר יותר למראה
תמונתו. הדופק לא מואץ יותר כשאת חושבת עליו. הנה עוד אקס...
ואת מבינה, פתאום זה מחלחל. כמה פעמים עמדת לידו והיית צריכה
להגיד את האמת. כמה פעמים חשבת לברוח. ועכשיו מדמיינת מה היה
קורה אם התוכנית הייתה יוצאת לפועל. הוא היה נפגע כרגיל. את
יודעת לפגוע בנקודות הכי כואבות. ואולי אפילו, לך היה כואב
טיפה פחות אם היית...
מתקרבת אליו לאט, לא נצמדים עד הסוף. הוא מסתכל בעינייך, ואת
כבר לא מרגישה דבר. לא יודעת איך להתחיל. קולך רועד טיפה
בהתחלה. בכל זאת, זה קשה כל פעם מחדש. מורידה את מבטך, ודמעה
מצטברת לאט בתוך עיניך. "אני... אני לא חושבת שאני (עוברת
ללחישה) אוהבת אותך יותר." בקושי הוצאת את המילים מעצמך. ועם
כל מילה הכאבת יותר. מרגישה כאילו תלשו את ליבך מהחזה. אך
לפחות עכשיו את כנה עם עצמך, כשאת מביטה בו ואין בך כבר
התרגשות. אולי זה כל מה שנדרש ממך בסופו של דבר, להגיד את מה
שמרגישה.
אז הנה, עכשיו אני מנסה להיות כנה לפחות עם עצמי, אם לא איתך,
אני לא חושבת שאני אוהבת אותך (יותר).