היא בוכה עכשיו.
אני יודע שהיא בוכה עכשיו.
זה בעיקר מה שמעצבן אותי, שהיא בוכה עכשיו. זה גורם לי להרגיש
אשם.
הדבר הכי נורא זה שמישהו בוכה בגללך ואין שום דבר שתוכל לעשות
בנדון, רק לדמיין את הדמעות שלו ממשיכות לזרום ויוצרות נהר שלא
נגמר, ולדעת שזה בגללך.
אני גם יודע שהיא לא תפסיק, לא בקרוב. זה בכי אמיתי, מכל הלב.
הרבה אנשים שבוכים, עושים את זה מתוך נימוס; כי כולם בוכים, או
כי סתם לא נעים להם להישאר אדישים.
אבל היא לא בוכה מתוך נימוס או כי סתם לא נעים לה, היא בוכה כי
ככה זה, כי אין לה משהו אחר לעשות. היא לא שולטת בזה, ואם היא
הייתה לבד בעולם, ואף אחד לא היה מפסיק לה את הדמעות בסופו של
דבר,
היא הייתה בוכה לנצח.

המטוס שלי לאנגליה התרסק.
אני לא יודע למה, גם אחותי לא יודעת ובטח לא אבא שלי שנחר כל
הטיסה.
למעשה, אין ולו אדם אחד שהיה בטיסה שיודע למה המטוס הזה
התרסק.
אני יודע שזה עכשיו בכל הערוצים, גם בערוץ הילדים, וכבר מזמן
הספיקו לפענח מה הייתה הבעיה.
אני גם יודע שהם מצטערים עכשיו, מי שצריך להצטער, אבל זה לא
משנה.
משנה שהיא בוכה עכשיו.

יש הרבה דברים שלא הספקתי להגיד.
לא הספקתי להגיד למורה שלי שאני שונא אותה ואני מאחל לה למות,
למרבה האירוניה.
לא הספקתי להגיד לחברים שלי שהם אחלה חברים, למרות שהם לא.
לא הספקתי להגיד לכלב שלי שהוא חמוד ואני מת עליו, אבל גם ככה
הוא לא היה מבין מה אני רוצה ממנו.
אף פעם לא הייתי איש של פרידות במילא, כך שזה בעצם לא משנה.
אני לא טוב במילים, לא יודע איך מתנהגים ואני אף פעם לא יודע
מי צריך להגיד את המילה האחרונה,
אז אולי זה טוב שנבצר ממני לעשות את זה.

מה שמשנה הוא שהיא בוכה עכשיו.
אני רוצה שהיא תפסיק, אבל אני יודע שזה לא יקרה.
היא אוהבת אותי, והיא לעולם לא תצליח לקבל את זה שלא משנה כמה
היא תבכה, אני לא אהיה פה.
היא לא תתגבר, לא תמשיך הלאה, לא תמצא מישהו אחר.
אני יודע, שמבחינתה אנחנו ביחד לנצח, כמה הזוי שזה לא יהיה.

אבל הכי כואב לי, זה שלא הספקתי להגיד לה,
שאם היא הייתה מתה,
אני לא הייתי בוכה בכלל,
אפילו לא את הבכי הזה של הנימוס.