ניסיתי לרדוף אחריו, לצעוק לו שיחזור והוא במבט העצוב רק נופף
לי לשלום. כולם אמרו לי שאני לא צריכה אותו, שהוא רק גרם לי
לעשות שטויות הם לא מבינים כלום. צעקתי אחריו:"בוא, היה לי
כל-כך נוח איתך, יהיה לי קשה בלעדיך". הוא רק ידע להגיד שהגיע
הזמן לחיים שמחים יותר, בלעדיו. אמרתי לו שאני כמו ילדה קטנה
שלא יכולה להסתדר בלי התחושה שהוא העניק לי. הוא רק הגביר את
צעדיו עד שנעלם באופק. הוא בטח הלך להרוס את החיים של מישהוא
אחר, או להציל אותם, תלוי איך מסתכלים על זה. ניסיתי להחזיר
אותו אליי, זה לא הלך, זה רק גרם לי להרגיש קצת עצב, לא יותר.
עד היום אני נזכרת בו בנוסטלגיה, בכמיהה ובגעגועים הוא חסר
לי.
זה כאילו אין עיסוקים אחרים בלעדיו, כאילו הרגש הוא לא מספיק
מורגש בלעדיו, לטוב ולרע. כאילו יש מלא לא נורא בתקופה
האחרונה, לא לוקחים כלום ללב,.קהות חושים מאז... מאז שהוא
עזב.
הדיכאון שלי.