דווקא כשכלו כל הקצים הפציעה השמש. דווקא כשידי לפתה את לבי
בצבת כואב ומדמם ודמעות חנקו את נשמתי שגססה במליחות, דווקא אז
ראיתי אותה. פוסעת מולי. עדיין לא שמה לבה לקיומי. אוחזת תיק
בד גדול בידה. עינייה פזורות. מבטה נשאב עם הולכי הרגל. בודדה.
בודדה כאהבתי אלייה ימים כה רבים. בודדה ונעלמת הגיחה פתאום
מעולמה המואר אל עולמי המסוייט. מימדים נוגעים. כוכבים מתנפצים
זה בזה. משה רבנו טס בחללית. נתהפכו היוצרות.
נחפזתי אליה. אילם ומשתוקק עצרתי בה ואחזתי בכתפייה. הסתכלתי
לתוך עיניה. "עידית..." אמרתי.
היא הביטה בי רגע קפואה ושאבה אותי בעיניה אל מעמקי מוחה שסוף
אין לו. ואז נדלקו בו האורות והיא ליקקה את שמי, "גיא."
"כן..." אמרתי. הרי חי אני. עדיין בלבבה. עדיין בקיומה.
סוף-סוף לא נעלמתי עדיין לתהומות השיכחה.
"אתה... מה..."
לא יכולתי להתאפק, וכבר חיבקתי אותה בעוז וריתקתי לבה ללבי
ונטלתי ראשי בצווארה. לבי המתייפח חוזר למקומו פועם בחזי
ודמעות גיל חונקות אותי. לא נפלו מלאכים מהרקיע כי אם הם עדיין
משחקים על סולמות תלויים בענן. אהובה. אהובה שלי. רציתי לומר,
אך החרשתי. היא הרחיקה פניה מכתפי והביטה אל תוך עיניי. חרדה
מול דמעותיי.
"אתה בוכה."
"התרגשות." מחיתי אותן. "כל-כך שמח לראות אותך."
היא ריתקה אותי שוב אליה באהבה אילמת. מזועזעת מול מפליי
עיניי. בזהירות לחשה, "אז למה לא טלפנת?"

למה הכאב נס מהאור וכמהה אליו באותו הרגע? למה ביצת בוץ שואבת
אדם בעוד ידיו חותרות אל החמה האדישה? כי אם יבוא האדם להתחמם
בחום הלהבה היא תכבה מפני הקור שבו. ועדיף שתהיה רחוקה, העיקר
שעדיין תהיה דולקת. כי למה לקלקל תקווה בכאב חסר כל בסיס, כאב
הקיום. למה לטלטל ספינה על מים כשהמים חלקים כפני מראה? למה
לגרום לאהוב לבכות עימך כשיכול היה לשמוח ולצהול רחוק ממך.
אושרו חשוב. לא אושרך. למה לעורר סערה?

"פחדתי."
"ממה?"
שתיקתי הכבדה.
"בוא איתי לביתי. אתה ממוטט לגמרי."
ידה היפה שעל מגעה חלמתי ארבע שנים אחזה בידי ולקחה אותי איתה
בסבך האנשים סתומי הפנים וקהי העיניים. בתוך סבל הקיום. בין
הלבבות המפרפרים. היא חצתה אותם כמו חץ שעובר דרך להבה ולא
נחרך. סבלם האילם נפל שדוד מול חומות אהבת החיים שבה ונפשה
היציבה. ואילו לבי, לבי נקרע.
היא טיפסה איתי במדרגות הממורקות ופתחה את הדלת בידיים ממהרות.
"אתה צמא?" שאלה. והדלת נפתחה לפניי כלועו של דג.
"לא לנוזלים."
היא הכניסה אותי לדירה חדר וחצי. הושיבה אותי על המיטה שכיסוי
צמר עם פסים חוצות זו את זו במשבצות היה פרוש עליו. היא נעלמה
בחדר השני עם התיק. שמעתי ליפוף בדים, חבטות רכות. ואז חזרה
אליי והיא עירומה, יפה, וגופה הרחוק העלה ניחוח זיעה משכר.
וכשהיא נוגעת בפניי ועיניי מול שדייה אמרה, "הרווה את
צמאונך."

ואני, דמעות מלוחות זלגו על לחיי וצרבו את עיניי. הבטתי אל
עיניה. אל עיניה ש-כל נצח הקיום אצור בהן בנקודות של חיים,
ואמרתי לה, "מרחמים את עושה זאת."
היא החרישה.
עמדתי ואמרתי לה, "לא למין אני צמא. כי אם לאהבתך. לטעום את
שפתייך התאוותי ארבע שנים. ללחוך את לשוני ברוקך. אל אהבתי
אותך אני סוגד. ובך לא מעז לגעת."
"למה?" שאלה.
"חיי כואבים." אמרתי. "את לא צריכה כאב בחייך."
היא שתקה רגע ואז נשקה לי בשפתיה הרכות. חשתי את טעם מי האלים
בשפתיה, ולבי כאב עד אימה, כי לא היה יכול להאכיל יופי כזה
לאחר שנים של שממון.
"תתחתן איתי." אמרה.
ואני נחרדתי. למה היא עושה לי את זה?
"חוץ מאהבתי אין לי דבר." אמרתי. "אני יצור שומם, כואב ומשעמם.
את חיה באור. קחי אחד משלך."
היא שתקה. אז ישבה לפניי עירומה על השטיח. קיפלה את רגליה
לפניה ואמרה, "אתה פוחד להיות מאושר כי אז תגלה שהאושר לא גדול
כל-כך. כי אז תגלה שהקיום והמחשבה עוד מתעתעים בך ושרים לך
בלילה שירי כיסופין למוות. אתה תגיד לעצמך -יש לי הכל ועדיין
איני מאושר. אז מה שווה הכל?- ואז גם תדע שאין לך אושר נוסף
לקוות לו, לצפות לו מעבר לפינה." היא שתקה רגע והביטה בי מלמטה
ואז אמרה, "תן לי לכאוב איתך. גם אני כואבת."
"את כואבת?" נחרדתי.
"כולם כואבים. רק שלחלק הכאב עמום יותר, קל יותר, רחוק יותר.
אך בלילה, כשאין משהו מיוחד לעשות מחר, והחושך חולש על החדר,
ושום סרט חדש לא יוצא לאקרנים, ושום ספר חדש אתה לא קורא,
כשאתה יודע ש-כל מה שמחכה לך זה חיים חסרי תועלת לאל ואז מוות,
אז הכאב לופת את לבך וצורב את נשמתך וראשך מסתחרר בחלל ומאבד
את כל המחשבות החיוביות וההגיוניות. אז לבך בוכה. לבד. במנותק
ממוחך. ורק אלוהים המחריש עומד לך כעד לכך. בעוד סודות היקום
פורשים סביבך כנפיים ואתה נעלם מהם והם נעלמים ממך. אז אתה
יודע כאב מהו ואתה משתוקק לנפש אוהבת שתרווה את צמאונך האדיר
לחיים. כי מה יש לנו מלבד החיים? כלום. ואנו מרגישים חיים רק
כשאנו אוהבים ונאהבים. ואז כשיש בלבנו אהבה אנו חווים אותה
יום-יום כהוכחה לקיומו של האלוהים ושל חסדו המדוד על הארץ. כי
כולנו בני-אדם בהגיוננו ומלאכים ברגשותינו. ואם לא תרצה לאהוב
אותי על ידך, לא תאהב לעולם. ותבכה את דמעותייך לכרית ולא על
חזי. ותדבר אל הספרים והשירים ולא אליי. ואני כאן, אתה לא
רואה?"
"אבל אין לי דבר מלבד אהבתי... מה הציע לך?"
"תציע לי את נכונותך להיות נאהב על ידי, כי גם אני כמהה
לאהוב."
"אבל למה אותי? אני לא שווה הרבה."
היא שתקה רגע. אז קמה וניגשה לשידה. מתוכה הוציאה אקדח ונתנה
בידי. "אז לא נותר לך אלא למות."
"למות? למה למות?"
"כי עלייך לקחת הכל או לא לקחת כלום. אתה רוצה לכלות ימייך
בכיסופים? זו גוויעה איטית. עדיף שתגמור עם זה וכולנו נוכל
ללכת לישון."
"ממתי את אוהבת אותי?"
"אני אוהבת ועוד אלמד לאהוב. חשבתי שלא אהבתי, אך כשראיתי אותך
הצתת את אהבתי הדחוקה. אתה רואה אותנו מזווית עינך, לו קראת את
הסיפור מזווית עיניי היית רואה שהשארת בי סימנים לפני ארבע
שנים, והייתה בי אהבה כבויה אלייך. אהבה שלא ידעתי עלייה.
וכשראיתי אותך פתאום כאילו הואר כל לבי וידעתי שתמיד אהבתי.
אתה היית אהבתי הגופנית הראשונה, אז בכותנה."
"אז לא הייתי אבוד."
"היית גם היית. זה ניבט בעינייך. רק אז היה בכוחך להערים
אשליות כה רבות על מחשבתך שלא ראית כמה אבוד אתה מרגיש. אבל כל
הסובבים אותך הרגישו. אני הרגשתי. והתאהבתי בך כי נגעת בלבי.
ואז נעלמת. וחשבתי שגם זכרונך נעלם ממני, זכר אהבתך. אבל כנראה
ששרטטת את לבי באהבה שלא תמחה, כי החיית אותה מחדש. אני אוהבת
אותך ותמיד אהבתי. הזכרתי את אהבתי לעצמי. ובאמת, אני רוצה
להתחתן איתך. להזדקן איתך. תמיד רציתי."
נטלתי את ידה. היש איש הדופק בשערי גן-עדן ופוחד להיכנס ש-מה
יתאכזב? הרי מהגיהינום לא יתאכזב. מוכר לו הגיהינום ככף ידו.
כשהאושר דופק על דלתו יפנה לו עורף? ימשיך לאכול את לבו בגסות
בלילות הארוכים? או יכאב בשניים, יאהב וישנא בשניים. יחיה,
לעזאזל. חיים כואבים, אבל חיים. מתרפקים זה על זו. מודים זו על
קיומו של זה. מלאי תודה על האהבה שאפשר לתת בעיניי השני. על
שאפשר לאהוב ולא לתת לאהבה להזדקן לעולם.
"אתה רוצה אותי?" שאלה. "אני רוצה אותך."
אחזתי בפנייה. "אני לא אעלב אם תעזבי אותי."
היא חייכה. "אתה חסר בטחון. אני לא חושבת."
"מי מסוגל לאהוב אותי?"
"עובדה. אני לא משקרת. וכשלבך יירפא תגלה שיש מה לאהוב בך."
"אין."
"יש. האמן לי."
אני לא האמנתי, אבל שאלתי, "נעשה ילדים?"
"לא." אמרה. "לא ניתן גם את ילדינו. מספיק שאלוהים בנו הוא
מתעלל."

חורף 1998