אבא אומר שצריך לכבות את האור שיוצאים מהחדר, שלא טוב להשאיר
את הדוד-שמש דולק כל היום, שכשיוצאים מהאוטו צריך לסגור את
הדלת חלש, שלא חייבים מזגן בחורף, שעדיף לאכול בצלחת חד-פעמית
ושאם המקרר פתוח יותר מדי זמן אז כל הקור בורח החוצה. אבא גם
אומר שאני לא אחראי מספיק.
באותו ערב סיימתי את החביתה והשוקו שאמא מכינה לי תמיד ופתאום
אבא קרא לי. שמתי את הצלחת של קיפי ואת הכוס עם הקש בכיור
והלכתי לסלון של הגדולים. אבא תמיד יושב על הכורסא הגדולה
החומה שלו, הפעם הוא ישב על הספה הרחבה וכשראה אותי נתן שתי
מכות על המקום הריק לידו. שמחתי לשבת ליד אבא. על השולחן הייתה
מונחת קופסא עטופה בכתום שאני אוהב. "אבל אבא, אין לי יומולדת
עכשיו" אמרתי לו. "אני יודע, זה לא קשור, תפתח ותראה". חטפתי
את הקופסא וקרעתי את העטיפה במהירות, העיניים גדלו לי פתאום
"עיר-נמלים" היה כתוב על הקופסא. לפני שהספקתי לפזר הכל על
השטיח, לקח אבא את הקופסא מידי "רגע אחד, לפני זה אני רוצה
שתקשיב רגע. אתה זוכר על מה דיברנו?" הנהנתי, מרוכז בקופסא.
"חשבתי על דרך טובה ללמד אותך, והחלטתי שבגלל שאתה כל-כך אוהב
נמלים, זה רעיון מצוין שתהיה לך עיר משלך. ככה גם תהיה לך
הזדמנות לראות אותן מבפנים, גם אמא לא תדאג לך שאתה הולך
מאחורי המחסן לקן שלך, והכי חשוב- תלמד מה זאת אחריות". שאלתי
ברצינות איך מתכוננים למבחן הזה ואם לזה קוראים תעודת-אחריות.
"זה לא מבחן כזה" צחק "תחשוב שאתה ראש-העיר של כל הנמלים
שתאסוף, ואתה צריך לדאוג להן להכל. שיהיה להן מספיק אוכל, שלא
יהיה חסר להן חול, שהן יסתדרו ביניהן ולא יריבו, ואתה אפילו
יכול לתת שם לעיר, כי מעכשיו היא תהיה שלך, רק אתה תדאג לה
וככה לאט לאט אתה כבר תבין לבד מה זאת אומרת אחריות. "אבל אבא"
פתאום נזכרתי "לכל נמלה בקן יש תפקיד משלה, איך אני אדע איזה
נמלה עושה מה? ובכלל הנמלים לא יכולות לחיות בלי המלכה שלהן".
אבא שתק רגע ואמר "אתה יודע מה, הן בכלל לא צריכות מלכה עכשיו,
כי יש להן מלך חדש" חייך ונתן לי מכה על הכתף. "אל תדאג, אתה
תראה איזה יופי של עיר תהיה לך, סליחה - ממלכה". רצתי לחדר שלי
עם הקופסא, פיזרתי הכל על השטיח, הרכבתי וחברתי את כל
הצינוריות והחלקים אחד לשני כמו הפאזלים שאני אוהב לעשות עד
שכבר נהיה מאוחר. אמא עמדה בפתח החדר "לך לישון חמוד שלי, כבר
מאוחר, יש לך בית-ספר מחר", לפתע נשמע קולו של אבא מחדר-השינה
"זה בסדר רותי'לה, תני לו, הוא ילד גדול" קרא לעברה "רק אל
תשכח לכבות את האור" הוסיף. "בסדר" השתכנעה. נכנסה פנימה, נתנה
לי נשיקה על הראש "רק תצחצח שיניים, שקריוס ובקטוס לא יבואו
לבקר. לילה טוב מתוק שלי" יצאה וסגרה את הדלת. בבוקר לקחתי
איתי שקית בכיס של המכנסיים, בדרך חזרה מבית-ספר עברתי דרך גן
"בן-שפר" כדי למלא חול נעים לנמלים שלי, אפילו השארתי בפנים
קצת אבנים קטנות ומקלות שבורים כדי שירגישו שהוא אמיתי. רצתי
הביתה. נכנסתי ישר לחדר עם הילקוט על הגב ומילאתי את העיר שלי.
כשסיימתי לקחתי איתי את הצנצנת השקופה מהארון במטבח, זאת
שעשינו לה חורים עם מזלג, והלכתי למחסן. הפעם לא לקחתי איתי
סוכר או פירורי-לחם, כי אני כבר אביא להן אוכל בעיר החדשה.
התיישבתי במקום הקבוע שלי שממנו אני גם רואה הכי טוב וגם הן לא
מרגישות שאני שם. לקחתי מקל של ארטיק שוקו-שוקו ישן ששמרתי,
והתחלתי לאסוף אותן בזהירות. אבא אמר שלא כדאי לי לקחת הרבה כי
הן צריכות להתרגל למקום החדש, אבל ברגע שלקחתי את הנמלה
הראשונה, כולן התחילו להשתולל. הנמלים הפועלות רצו והתערבבו
בנמלים החיילות שיצאו להגן על הקן שלהן. הצלחתי לתפוס בדיוק 13
עד שכולן נעלמו, סגרתי את הצנצנת, והתחלתי ללכת חזרה. דאגתי
שלא יהיה להן כיף בעיר החדשה, ושהן אולי יתגעגעו לחברות שלהן.
"שטויות" אבא אמר, "נמלים לא מתגעגעות, וחוצמזה אתה תמיד יכול
לקחת אותן לבקר אם תרצה. אתה מחליט". הרמתי את המכסה והכנסתי
את כולן פנימה. לקחתי צעד אחורה כדי להסתכל, כולן התרוצצו בתוך
העיר החדשה ונראו לי שמחות, פיזרתי קצת פירורי-לחם וסגרתי את
המכסה. עד שהלכתי לישון ישבתי בחדר והסתכלתי על הנמלים שלי,
חשבתי מה הן אומרות על העיר החדשה, ואם בכלל הן מדברות ביניהן
ויודעות שמשהו השתנה. לפני שנכנסתי למיטה התקרבתי שוב, הרמתי
את המכסה "לילה טוב נמלים" אמרתי, הנחתי בחזרה את המכסה,
חייכתי וכיביתי את האור.
בבוקר זינקתי מהמיטה אל העיר שלי, בהיתי בה כמה זמן. בהתחלה
חשבתי שהן ישנות, הרמתי את המכסה, נשפתי פנימה, הן התערבבו יחד
עם הפירורי-לחם בבלאגן ולא זזו. נגעתי בהן עם האצבע וגם זה לא
עזר. פרצתי החוצה מהחדר בבכי. "מה קרה חמוד שלי?" אמא נבהלה.
לא הצלחתי לדבר. אבא יצא מהאמבטיה כשחצי מהפנים שלו מלאות
בקצף-גילוח. "הכל בסדר?" שאל בדאגה. "זה בטח הנמלים" אמרה לו.
אבא אחז בידי והלך אל החדר. הרים את המכסה, הציץ פנימה וסגר
אותו מיד. אז החל לנער את העיר, בדק שכל הצינוריות מחוברות
ופנה לעברי. "כנראה שלא היה להן מספיק אוויר" פסק. "לא נורא,
נקנה לך עיר חדשה, יותר טובה" טפח לי על הראש פעמיים ויצא
מהחדר. נשארתי עומד, מביט בנמלים שוכבות, והדמעות לא מפסיקות
לרדת.