שני גלגלים, מוט למשיכה וקרטונים מלאים בלואים,זה היה כל רכושו
של העגלון. היה זה יום קיץ לוהט. כדרכי, עברתי דרך אותה שכונה.
צפופת ילדים ששיחקו באבנים, בקפיצת חבל ובמחבואים. חלקם
יחפים,חלקם לבושי חלקי בגדים, נראו מאושרים. הלכתי כברת דרך
ופגשתי את העגלון, הפעם לא בירך אותי בשלום כמנהגו. התקרבתי
אליו ומבטי נפגש בשלו. עיניו היו עצובות, פיו יבש וכולו נוטף
זיעה. אזרתי אומץ ושאלתי לשלומו ברכות. ענה לי, השבח לאל.
המשכנו ללכת בדומיה. הוציא ממחטה מכיסו וניגב את הזיעה ממצחו.
הגענו עד לקצה הרחוב ואז פנה אליי בלחש, האם גברתי מוכנה
להקדיש לי קצת מזמנה? עניתי וודאי.  
המשכנו עוד כמה צעדים, הגענו למדרגה המוצלת שרוח קרירה מרחפת
מעליה. זה מקום מנוחתי באור היום אמר. ישבנו בדומיה זמן מה
ולפתע נאנח עמוקות ואמר, זה יובל יובלים שלא הזלתי דימעה.
הייתי צעיר יפה ותוסס, החיים נראו לי ורודים, עד שהורי, עלייהם
השלום, נפלו למשכב. עקב מחלתם, לא מילאתי את חובתי למדינה.
יצאתי לעבודה בבנין. לא אאריך בדברי, גברתי, זמנך יקר לך. יום
אחד מעדתי ונפלתי מגובה רב, נפצעתי קשה והפכתי לנכה. טענו שזה
היה ניסיון התאבדות. הורי נפטרו מהעולם ונותרתי ערירי. אקצר
בדבר. נקלעתי לחבורה והפכתי חבר בה. ערכנו פריצות והתחלקנו
בשלל. תמיד קיבלתי את המנה הקטנה. כך עברו כמה שנים, עד הפריצה
הגדולה. ואז הגיע יומי. נתפסתי . על אף שנגררתי ומלאתי הוראות,
נקבע לי עונש מירבי וסכום כסף לא מבוטל כפיצוי. ישיבתי בכלא
הייתה מהנה, יכולתי לפרוע את חובי לחברה ולשחרר את מצפוני אשר
לא נתן לי מנוח.
בשחרורי מהכלא נותרתי מחוסר כל, קבלתי סכום זעיר מהמדינה ובו
שילמתי את הקנסות שגזר עלי בית המשפט. את יודעת, גברתי, נישמתי
מתה. רק גופי חי עדיין. לא ארבה בדברים מחמת זמנך. את יודעת,
כשאני עובר ברחובות ומריח את הפלפל המטוגן, את החציל השרוף, את
ריח הלחם הטרי, נפשי יוצאת. אני משתוקק לכוס גזוז, לכוס ברד.
את יודעת, גם הכביסה הלבנה התלויה על החבלים מעוררת בי
געגועים. אימי ז"ל נהגה לתלות כביסה לבנה בשעות הבוקר,היא אהבה
את ריח המלבין שנימהל ברוח של הבוקר. יום אחד נפלה חולצה. קראה
לי בן רד מהר החולצה שלך. עד שירדתי כבר נעלמה. עד עצם היום
איני יכול לשכוח זאת.
לא אעכב אותך. אסתפק  בעוד דבר מה. אתמול יצאה נישמתי כאשר
עברתי ברחוב, ריח צלי בשר הפך את קיבתי. ואז עלה למוחי רעיון.
באחד הקרטונים שעל העגלה יש חולצה בצבע תכלת, מכנסיים אפורים,
סנדלים ללא אבזמים. בחורים של האבזמים השחלתי חוט וחיברתי את
שני הקצוות. התלבשתי,רחצתי את פניי במים מבקבוק פלסטיק והתחלתי
לשוטט. מעבר למדרכה הבחנתי במסעדה. רגליי הובילוני אליה. שכחתי
לספר לך שיש לי עט נובע שקבלתי ממקום עבודה בראש השנה, לפני
שנים רבות. דחפתי את העט לתוך כיס החולצה. ישבתי בשולחן פינתי
כדי לא לעורר תשומת לב. הגיע המלצר. שאל מה אני מזמין. עניתי:
צלי בשר,פירה תפו"א עם הרבה רוטב וקישואים בשמיר. כעבור זמן
קצר קבלתי את מבוקשי. לא ארחיב בדבריי. מעודי לא הרגשתי  סיפוק
והנאה כאלה. המלצר הגיע שוב ושאל מה למנה אחרונה? הזמנתי ליפתן
תפוחי עץ ושזיפים. ברגע הסיום התחלתי להרגיש את ליבי משתולל.
הוצאתי את העט מהכיס,לקחתי מפית מהשולחן וכתבתי, אני בשירותים
מיד אשוב. ראיתי שהמלצר עסוק עם סועדים, קמתי נכנסתי לשירותים.
ראיתי דרך מילוט צדדית ויצאתי. ברחתי כל עוד רוחי בי.חזרתי אל
העגלה, החלפתי את בגדיי, חבשתי כובע חאקי שחייל נתן לי במתנה.
משכתי במוט ופניתי לעבר המדרגה המוצלת שרוח קרירה מרחפת מעליה.
ישבתי בחושבי שאין מאושר ממני עלי אדמות. כעבור רגע קט נרדמתי.
סיימתי את דברי ואני מודה לך, גברתי, שהיית כולך אוזן.
ברכתי אותו בשלום ופניתי לדרכי. כל אותו יום חשבתי בליבי ,מה
הביא את העגלון לספר את סיפורו דווקא לי. ואז נזכרתי שבאחד
הימים נתתי לו מכנסים אפורים וחולצה בצבע תכלת.
למחרת עברתי כהרגלי  בשכונה הצפופה, ילדים לא היו, גם לא הייתה
המולה כבכל יום. המשכתי עד לקצה הרחוב ומסביב למדרגה המוצלת
עמדו אנשים והרבה ילדים. התקרבתי יותר ואפילו דחפתי כדי לראות
ואז ראיתי: על מקום מנוחתו באור יום מוטל הוא ללא רוח חיים.
                   
                      רבקה שלום
קבלתי את הודעתך,הכל סביב אותו סיפור.הדו שיח האחרון היה
נוקב.
דבריך יצאו מהקשרם ולא הצגת את הבעיה כהוויתה.
הסיפור בו מדובר בעל משמעות רבה.
אני הייתי בזמן בו ההצגה עלתה על הבמה מתחילתה ועד סופה.
הייתי מאוד נרגשת.
אני מוצאת שעלי לספר לכם את הסיפור במלואו. אני מרגישה חובה
קודם  כל כלפי עצמי.
סיפור זה ראוי  שישמעו אותו על אף היותו חריג לשומעיו.