טוב אז אתם לא מכירים אותי. אני יודעת שזה לא איזה בלוג אישי
אבל משום מה הרגשתי שזה המקום לכתוב. אני ליבי. ליבי כפתורי.
שם חמוד מאוד לטעמי. כמו כפתור קטן ומתוק. קצר וקולע.
אני תל אביבית . תל אביבית בליינית ומוזרה.
חולת סקס. לפעמים לא יודעת לאן זה יביא אותי.
וגם חולת אהבה - זה בטוח לא יביא אותי למקום טוב...
שלא לדבר על האלכוהול...
אבל סה"כ אני בחורה טובה.
אפילו טובה מאוד.
מקסימה הייתי אומרת.
לפעמים אני מרגישה מוזרה. לפעמים אני רוצה לשתף.
לפעמים אני רוצה לבכות ולבכות ולבכות. לפעמים אני רוצה לבחון
ולאזור אומץ.  לפעמים אני עושה דווקא. כי אני יודעת שזה קשה
ומפחיד.  ולפעמים אני לא יודעת מה הכי טוב בשבילי.
אני בת 27 כמעט. ואני מרגישה כ"כ מבוגרת מדי. אני עוד לא יודעת
מה טוב בשבילי ומה אני רוצה. אני כרגע רווית אלכוהול. יין
כמובן. בוודאי שאדום. רצוי פירותי. הפעם זה שיראז קברנה. לא
זוכרת של מי אבל היה מצויין. בליווי פלטת גבינות וחברה טובה.
אני רוצה לנסות ולהתנסות. אני מפחדת. אני כ"כ פגועה ועייפה
ומנוסה. אני רוצה כתף להישען עליה ולנוח. מישהו שיאהב ואוהב.
מישהו חכם וחופשי ושונה.
וכל פעם אני מתאכזבת מחדש. וכל פעם נוצרת ציפיה מחדש.
וכל פעם זה מכאיב. אני אוכלת פחות. אני נעלמת. אני לא יודעת מה
לעשות. זאת אני - ליבי, מלאת החיים והשמחה שמתמלאת יגון ואבל
ועצבות. שמנסה למצוא דרך להכיל גם את האכזבה הנוספת והמפתיעה
הזאת ולא מצליחה... שיוצאת ומבלה ועושה אבל בפנים לא יודעת...
לא בטוחה .. מנסה לגלות מה הכי טוב. מנסה שוב אבל לא רוצה
להתפשר.
ולבסוף - מנסה לחנך את עצמה מחדש.  להקים חוקים. לחזק אמונות.
להיות בשליטה.
עד מתי?
הזמן הולך ואוזל וליבי עדיין מתלבטת ולא מבינה.
אבל יש לך את כל הזמן שבעולם- היא אומרת לעצמה.
לא בטוח.
ולא כי המוות קרב ובא.
אלא כי עוד משהו טוב הולך נעלם ונתפס לו במקביל.
כך לפחות חושבת.
אך לעולם כנראה לא אדע.