כבר נמאס לך מהחדר הזה, הוא אפור מדי, וקר לך.
הכותנת שהם מספקים לא מי יודע מה,
בכלל התנאים פה לא משהו.
כולם פה מוזרים, אפילו משוגעים הית אומרת.
מה את עושה פה בעצם?
יושבת על כיסא כבולה. בכותנת לבנה ארוכה ומכוערת.
אין מראות בחדר, מי יודע כמה זמן עבר.
יש פה ריח מוזר, נקי כזה, זה חולני.
את מעקמת את מה שנישאר לך מהפרצוף, כשאת מריחה את הריח המוזר.
זה הוא שעשה לך את כל הצלקות האלה על הפרצוף.
לכי תדעי איך את נראית עכשיו, אין פה מראה.
הם בטוח לא עברו, את עדיין מפלצת, תמיד תיהי.
הרי עשית מעשה שלא יעשה,
וזה לא שמישהו אי פעם יוכל להבין אותך..
את גם משוגעת, וגם רוצחת.
זה מה שבית המשפט קבע.
בית הכלא הוא לא מקום טוב בשבילך, תבע השופט.
מסגרת קצת יותר איכותית, אמר, תהווה לך בית חם, לאור הנסיבות.
לאור הנסיבות, את מלגלגת לעצמך.
"הוא שלוש שנים היכה אותי, שלוש שנים!!!!"
את צורחת, ומעירה את האישה בחדר ממול שמתחילה לצחוק צחוק פרוע
ומגושם. וחוזרת לישון.
הרופא מתקרב לחדרך, גם כן חדר, עדיף כבר כלא.
הרופא פותח את הכלוב שלך לבדוק מה שלום החיה שניהית.
הוא שואל אם הכול בסדר, את מבקשת מראה, וכוס מים פושרים.
תמיד אהבת מים פושרים, לא קרים מדי ולא חמים מדי.
הרופא חוזר תוך כמה דקות, מראה בידו הימנית, וכוס תה חם, בידו
השמאלית.
"ביקשתי מים פושרים!!!" את צורחת "מים פושרים!!!" ומטיחה בו את
כוס התה החם, על החלוק הלבן שלו.
"לא נורא זה יורד בכביסה" הוא מלמל לעצמו..
"הוא הכה אותי, 3 שנים, מכות רצח" את צווחת בבכי.
"זה הוא שעשה לי את הצלקות בפנים, הוא חתך לי את הפרצוף"
את מתחננת שיאמינו לך.
"הוא בא עם הסכין הגדולה הזאת שלו, וחתך לי את הפנים, זה עדיין
שורף" את מייבבת.
"מה יכולתי לעשות, היה לי אקדח" את אומרת ונושמת עמוק.
"היה לי אקדח, וכאב לי בפנים, ירד לי דם, הרבה דם"
"מה יכולתי לעשות?"
את בוכה, כואב לך.
את לא יודעת כמה זמן עבר, מספיק, את בטוח נראית כמו מפלצת עם
כל הצלקות שהגלידו, אבל את עדיין כולך פצע פתוח וחי, שלא יגליד
לעולם,
כואב לך.
את רוצחת, ומשוגעת. זה מה שהשופט אמר, רוצחת ומשוגעת!!!
כבר כואב לך להיות כבולה לכיסא הזה, מי יודע כמה זמן,
רוצה להשתחרר.
צורחת על הרופא, "תוציא אותי" הוא נשאר אדיש, זה מעצבן אותך.
"תוציא אותי, בן זונה!!!" את אומרת ויורקת לו בפרצוף.
הוא לוקח ממחטה מכיסו מנגב את הרוק שלך.
הוא נשאר אדיש, ומגיש לך את המראה, את זורקת אותה על הריצפה
האפורה של החדר האפור והמכוער, הכול פה אפור.
קול נפץ חד, ושברירים חדים ומבריקים על הריצפה האפורה, המראה
נשברה לרגלייך.
משאירה רסיסים מבריקים,
אל מולך עמדה אמת מרה, רסיס מראה גדול במיוחד ששרד את הנפילה
מציב מולך כאב חד.
מגרונך בוקעת צרחה חדה, שידעת שתבוא.
אל מול פנייך המצולקות והפצועות, ניצב רסיס מראה שמציג אל מולך
פנים חלקות להפליא, חלקות מצלקות, חתכים וכאב.
ומציג אלייך זיכרון עמום, אקדח טעון. וסתם ירייה.
הוא לא הכה אותך, אף פעם.
הוא לא, פגע בך לעולם.
ואת, את הרגת אותו,
זה הכול היה בראש שלך, זיכרון מהעבר, היית ילדה. אבא מכה.
הוא חתך לאחותך את הפנים, כמה דם.
והוא, לא עשה לך כלום, הוא אהב אותך, ואת ירית בו.
השופט צדק. את רוצחת ומשוגעת, רוצחת ומשוגעת.