השקט הזה
שאחרי מלחמות יום הכיפורים
מכונן הפסקת אש
ביננו לבין רקיעים
רגיעה,
משל נתנו לשמיים הזדמנות
לעכל
למיין
למדר
ואם תלכו לים
תוכלו לראות
שמיים
עטורי עננים
גבול הסינון הראשון
שביננו לבין עולמות האחרית
והם כמו מזרוני ריכוך
לתופת הבקשות הנורות
מלבבותינו
בצרורות, בבודדים, בפיצוצים, בריסוס,
כך ישראל משיב מלחמה.
או אז יורדים
שליחים העשויים ילדותיות ותום,
מלקטים מתוך ענני הבקשות
יצורי תחינות,
{הטעימות ביותר לחיך ההוא, האנין, הנסתר}
ומעלים אותן ישירות אל
זבול, הרקיע הרביעי במניין
השבעה
וכשתחזרו מן הים לעת שקיעה
תוכלו לשמוע בתוך השקט של אחרי
את הימהום מסילות הכוכבים
עליהן דוהרות רכבות השליחות
אל רקיעים של טלית עם פס תכלת
ואם ממש צדיקים אתם,
תשמעו נגינת אימא
שמרדימה את תינוקה
החולם על שברים, תקיעה
ותרועה.
והחלל המפריד בין תפילותינו לטיפלותינו,
רצוף ריקועי אוויר פשוט
ועשרים ושתיים אותיות
יסוד, קבועות בגלגל,
מטביעות
מעשי מחשבותינו, אומנות בצלאל,
רוב עמל חרט לתפארה
שרפים סורקים את כתב הריקוע
בכנפים של מחצבת נשמתנו
ולומדים בניגון
את כל מה שכבר נוצרה בו צורה
וניתן לו שם
לנפש, לכל יצור הנפש
ולכל העתיד להיווצר בצורה
ועולים הם, אל
מעל ריקוע הדממה
הראשון, במניין השבעה
לכרות ברית של מילה דלעיל
לצרף צירופים
להזין את הסערה.
אוקטובר 2008
מוצאי יום כיפור, תשרי תשס"ט |
