אבירי המרכבות שוב שועטים קדימה.
בלי להביט אחור ובלי משוא פנים.
אבירי המרכבות הם ילדים של אמא,
מין גברים לכמה רגעים.

ולהם גוף של אדם ואצבעות של נשק.
לגופם סרבל ולראשם אין כתר.
והם רק רוצים לשוב עוד בחיים.

עולמם הוא גבעות של שקט
שנעטפו בהמולת הקרב.
ומול פניהם תזרח השמש
של עוד בוקר, נוהל קרב.

ולמשמע קולו על פני הקשר.
לחזית יפנו מבט,
מול פניהם נמצאת הדרך
מאחוריהם  נמצא העם.

והם עוד יחזרו בלי רעש
ולמרכבותיהם פצעים.
הם יודעים בלחש, שאיבדו הם חברים.
והם יבכו בשקט, דמעות של לוחמים.

דמעות של טעם, של אבק ושל חיים.

אבירי המרכבות הם ילדים של אמא
וחלקם הם מלאכים של אלוהים.