הנה אני שוב. מול מסך המחשב, מנסה לכתוב משהו מרשים, לשחזר את
ההצלחה הנושנה שנדמה שהייתה לי. מאפרת הסיגריות עלתה על
גדותיה, מספר ספלי קפה ריקים החלו להצטבר כאן וכמובן תחושת
החוסר השראה שממלאת אותי מאלצת אותי לשבת ולשרבט משהו. זה
מאכזב לחשוב שאת לא מה שחשבת שאת. למרות שתמיד יאמרו לך שאת
"חלודה", כי עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה ש... נו, את
יודעת.
בעודי מתבכיינת בתוכי על המוזה שלא שבה לביקור, הוא מחבק אותי
מאחור, מנשק קלות על הצוואר ומפנק בעוד כוס קפה  אין מאושרת
ממני בעולם כולו.

-"אז אני רואה שקיבלת קצת מוזה, לא?"
-"עודף קפאין בדם גורם לך להשתטות מדי פעם". אמרתי וצחקתי.
-"טוב אהובה, אני זז לחבר לראות משחק, אז אל תחכי לי". אמר
ונשק קלות על שפתיי.

וכמו עירונית מסריחה ממוצעת אני, עם כוס הקפה ביד אחת,
הסיגרייה ביד אחרת, מצקצקת בלשוני כמו סבתא פולנייה על חיי
האומללים במקום להזיז את התחת ולעשות משהו.וברגע הכי לא מתאים
בעולם, הטלפון מצלצל ואמא על הקו.אני מקבלת את ההרצאה הקבועה
ובאותו זמן מחפשת בור להיקבר בו.

נמאס לי כל הזמן רק לדבר על החיים.