איתן מת על הוופל בלגי החם
עם הרוטב מייפל המתוק המתוק הזה מעליו
וגם אני
הממתיק המלאכותי של המחלות
של כל מיני סוגי הכאבים
אלה שבתוך הבטן
אלה אלה המתהפכים
אלה שלא בדיוק כולם רואים.
הלילה הזה
המחשבות שלי משוטטות
נלאות באריכות מייגעת
ממאנות להינחם ביגונו וביגוני.
   
איתן לא רוצה יותר לראות רופאים. לא רוצה יותר בדיקות לא סי.טי
ולא מחטים, לא ניתוחים ולא חלומות על חיים טובים ויפים
ושטויות. נמאס לו מכל הטרטורים ובכלל אין לו תקציב לכל המוניות
הלוך ושוב הלוך ושוב מקופת חולים לזמנהוף ומזמנהוף לאיכילוב
ומאיכילוב לעוד ועוד ועוד ולתרופות היקרות כל כך בעיקר.
איתן מוציא במו ידיו את שלושת המחטים התקועים לו מאז שהגיע
למיון בבית החולים, כבר כמה שעות שהוא מחכה, לא יודע למה הוא
מחכה, וכמה זמן הוא עוד יסבול ויחכה עד שיראה אותו הרופא...
ומי בכלל ידאג לשתי הכלבות הזקנות שלו שהוא כל כך אוהב. הוא
צועק על כולם ואומר "אל תדאגו לי יותר לא מתים כל כך מהר"
והולך.
אני מצלצלת בדלת פעם פעמיים ושלוש כדי להיות בטוחה שהוא
יתעורר. איתן פותח לי את הדלת חצי ישן חצי ער ושואל אותי "איזה
יום היום? כבר יום שני? כבר ערב?
אני מתפוצצת מצחוק שלא שומעים כי לי אין סרטן עכשיו או שיש
ואני לא יודעת... ואולי יהיה בקרוב... אבל זה בדיוק מה שאני
שואלת את בתי כל בוקר כשאני מתעוררת ולוקח לי איזה שעה ושתי
כוסות של קפה שחור ואיזה שתי סיגריות כשאני עדיין עם העיניים
עצומות ומתחילה לחשוב מה אני צריכה בכלל היום לעשות? ובאיזה
משמרת אני עובדת בכלל? ואם יש לי משהו שהוא כל כך חשוב לעשות
אני מבקשת מהבת שלי שתעיר אותי אבל תזכיר לי למה היא בעצם
מעירה אותי כשהיא מתעוררת.
ואין לי סרטן ואולי יש ואני לא יודעת עליו בכלל ואולי יהיה
בקרוב.
אני נכנסת פנימה ועונה לאיתן  "רק בוקר, יש לי חופש היום"
"יופי שבאת" והוא מנסה להתאושש ומחזיק את הראש בשתי ידיו.
לוקח לנו כמה דקות אנחנו עומדים חצי רדומים. הוא מתיישב על
המיטה שלו ואני מנסה לגרור את  הכיסא מפינת האוכל שלו אבל איתן
מיד קם  "מה פתאום הכיסא הזה" הוא אומר לי וגורר את הכיסא
הקבוע שלי והנוח יותר מפינת הסלון ואומר כמו תמיד "הנה תשבי
כאן" מדליק את המזגן והולך להכין לנו את הקפה כאילו כלום,
כאילו ואין סרטנים בעולם כאילו ואין לו את העורק הראשי שהתנפח
בבטן התחתונה שהתנפחה, כי אם העורק  יתנפח עוד הוא עלול פשוט
להתפוצץ ואיתן ישבוק חיים או שלא. אני לא רופאה ואני לא יודעת.
זה מה שאמר לו הרופא שלו בקופת החולים ושלח אותו דחוף לבית
החולים.
אבל איתן אומר "מה את נבהלת? מה כבר יכול לקרות? סך הכל במקרה
הטוב אני אמות או במקרה הגרוע אני אמשיך לסבול".
אנחנו שותים את הקפה ביחד מדליקים את הסיגריה שורפים את הכאבים
ובין לבין איתן לוקח את התרופות ועוד מנת מורפיום ושותק.
תוך כמה דקות הוא מתאושש ואומר "את רואה? זהו, אני כמו חדש,
מותח את הידיים מענטז כמו איזה רקדנית בטן בדרך להכין לנו ופל
בלגי חם עם רוטב מייפל מעליו.
אני מתפוצצת מצחוק שלא שומעים אבל העיניים שלי מתמלאות דמעות
כאב שלא בדיוק רואים כי אם איתן יראה הוא כבר לא ירצה שאני
אבוא לבקר אותו יותר וחסל סדר ידידים.
איתן לא אוהב לבכות ולא שבוכים. יש לו חוש הומור עצמי זה הציני
והשחור כמו שלי ושנינו עם  ה'זין' על הממשלות המושחתות... על
תקציבי הבריאות המתקצצים בלי שום הנחות... איתן קורא להם
ה-בני-זונות, על כל העוולות, על החגים והשבתות על ברק על
גיאדמק על ביבי ועל כ-ו-ל-ם ובעיקר על החיים הדפוקים.  "יותר
מזה אנחנו לא צריכים" אנחנו שרים. אם איתן לא בוכה אז לא בוכים
יותר לא בוכים.

איתן מת על הוופל הבלגי החם עם הרוטב מייפל מעליו המתוק מתוק
הזה וגם אני. הממתיק המלאכותי של המחלות ושל כל מיני סוגי
הכאבים אלה שבתוך הבטן מתהפכים אלה שלא בדיוק כולם רואים.


http://stage.co.il/Stories/537257642