"אבא", אמרה לי הקטנה -
"תספר לי בבקשה
על החברים החיפאיים שלך.
אלה שאתה מדבר עליהם בכזו שמחה".
"בשביל מה לך? ילדתי היפה?"
אני מנסה להגן עליה מפני הצפה.
"זה לא סיפור מעניין", מנסה להתחמק,
- "תספר ודי!", מפצירה, מסרבת להתנתק.
"בסדר, ילדתי היפה מכולן.
אחד הוא אמנון, מנווה שאנן.
שהיה ילד נחמד עם ראש מחומצן.
שובב היה, טיפס על כל עץ ואילן.
"נוסף הוא שי, שגלש על כל גל
ברוממה התגורר, ליד ההיכל
כילד חכם למד ב'ריאלי'
עד שלבסוף התחתן הוא עם טלי.
"גם עמית היה, מהכרמל הצפוני
נער מסודר ומאוד חינני.
לאמריקה נסע, וקיווה לנס
את חיפה נטש לטובת לוס אנג'לס.
"וירדן היפה, שהיתה חברתי מספר חודשים
ובניגוד לשאר החבר'ה, היא גרה בקרית חיים.
אך חבל שנפרדנו בצורה כה מכוערת
למרות המכונית הספורטיבית והיפה לתפארת.
ילדתי היפה, זה מספיק להיום." רציתי לסיים
"תמשיך!" ביקשה, כבר היתה מוכנה להלחם.
"מיקי, שהיה איתי בצבא, 'גר' היום בכפר סמיר,
ולצערי, אותו כבר לא תזכי להכיר." |