אני בערפל,
כזה שמשכיח ממני את הטעם,
שמטשטש לך את הפנים,
שגוזל ממני את הרגעים הקטנים
ומשאיר חללים של געגוע גדול..

היינו טובים יחד,
ההרגשה הכללית עוד איתנה:
של צחוק בריא מעורב עם אירוניה
טבול בקצה של חדות ומלנכוליה שקטה.

ואז
הרחובות שלנו
מעירים בי את הניצוץ ההוא
(זה שכיבנו בכוח עם מטף עבש),
את הקולות,
את הרגעים,
את אורך החיוך ואורח הרוח,
את השתיקות הנעימות
שמתלטפות על מילים שלא צריכות להאמר
כדי להיות מוחשיות לנו,
את שנינו הופכים לצל אחד
על מדרגות שמובילות לספסל שהוא שלי
ועכשיו שלנו.

אני בערפל,
צוחקת בזמן שאני בוכה
ובוכה בזמן שאני צוחקת,
מתגלגלת לתוך התהום הקשה לי ביותר,
תהום החוסר וודאות.
אני רוצה לעזוב הכל,
אבל החבלים שלך לא מרפים ממני,
אל תרפה ממני,
בבקשה.