כשקיבל את כדור הבדולח ליום ההולדת ה-12 השליך אותו בארון
ה-'מתנות להעביר הלאה' בסלון. עבר זמן... לפני בערך שנה וחצי
כשחיפש משהו לאיזו מסיבה שנזכר בה כרגיל ברגע האחרון, פתח את
הארון ומצא בין משחקי הקלפים, הנרות הריחנים ועוד כל מיני
שטויות,גם את הכדור.
פתח את האריזה, נייר כחול כבר דהוי,כמעט לבן,מקומט ובפנים
הכדור. דיי שקוף,דיי קטן ומעמד כזה מפלסטיק שחור. הוא העמיד
אותו על השולחן בחדר. בהוראות ההפעלה שהיו מגולגלות בצד הוסבר
שזה פשוט כנראה יפעל ורק צריך לשאול משהו והוא יענה.
מאז שם לב תמיד להשתמש בו. לפעמים סתם כדי לדעת מה ללבוש
בבוקר, ולפעמים אם ירד גשם ולפעמים אם יהיה קר ולפעמים אם היא
תצא איתו. והכדור, תמיד אמר כן. הוא היה מן כדור אופטימי כזה.
והיא באמת אמרה כן. מאז, הוא דיי הפסיק להשתמש בו, אולי שוב רק
פעם אחת שלא היה בטוח אם היא לא בוגדת בו... אבל חוצמזה
שומדבר.
ועכשיו, הוא יושב מול הכדור. משחק עם העט והדף על השולחן. שוב
מסיט שערה מקו הראייה ושוב מביט בכדור.
מכתב פרידה, זו הייתה הכותרת על הדף שלו, וסתם עברו לו כל מיני
מחשבות בראש, הוא ידע מה תהייה תשובת הכדור כשישאל אותו...הוא
תמיד ענה אותה תשובה. והפעם, זו לא התשובה שרצה לקבל.

יקירתי, אולי זה הסתיו ואולי זו רק השלכת, ואולי אני כותב
לעצמי.
מדהים כמה אתה מכיר את עצמך, אולי אפילו לעשות את הבלתי יאמן
ולחשוב צעד אחד אפילו לפניך. אם חשבת שאולי זה כלום, כרוח
חולפת ברגע של לילה חם בקיץ ארוך או כטיפת גשם בודדה במבוא
האביב, על חלון האוטו ברמזור. אולי כסיפור אמיתי שמישהו יכול
לכתוב על עצמו ואולי סתם.
מחשבתי, ככדור בדולח שיכול לנבא את העתיד.
והכדור הזה, אצלך, וההחלטה שאת תעשי עם או בלי מחשבה והבחירה
שלך, מה שתרצי,מה שטוב לך, מה שאת ורק את. ואולי המחיר הזה
יהיה לפעמים גם אני. כאילו מתחנן בנפשי שתבחרי נכון,שלא תטעי
אבל יודע שזה לא יקרה. מעניין אם את יושבת וחושבת גם, אם זה
בכלל עובר לך בראש. אם את בכלל רוצה. כבר דיברתי עם עצמי על
הפנייה הזו, אולי צומת אולי מחלף ושם כל אחד יחליט. ומה
שתבחרי-זה מה שיקרה. ואולי יקירתי זה מכתב פרידה, שאני סותם
כותב לעצמי פה ואולי גם יגיע אלייך.

בסוף ישנה הדרך שרק הוא יבחר ורק הוא יבחר ואולי רק הוא יבחר.
ומה עכשיו? כמה קל לשקוע לכלום הפנימי. האם השקר המוחלט שנתת
לעצמך אכן עובד גם עליך. האם עייפות המבט תהא גם עייפות העין
והשעמום שאולי יגרום לחשוב שבלעדייך כל זה לא עובד. מדהים
שמסביב זה דיי פשוט, לא תיתקל בחומות של אנשים בודקים או
מבחנים או אפילו מכשולים פשוטים. הכל  פשוט מדיי. יכול להיות
שגם את פשוטה מדיי, וכשינסה לגרש את המחשבה הזו כנראה יבין שזו
אולי התשובה. כתיבת הסיפור הקצר הינה כחלק הקל בכל האירוע.
מרגשת הכלום המוכרת,דווקא בחלק החסר, דווקא בתמונות,דווקא
ברגעים שזו לא באמת חוכמה. האם להיות אבוד בלעדייך זו אופציה?
האם את משהו באמת, או סתם מושא לטעת (ככה כותבים?) בו את הרגש
הפשוט שיכולתי להשליך על כל אחת. אני מניח שכיף אמיתי נמדד
בסוף  ברגעים שבהם חופשי אך מהו חופש אם לא ניצחון האדם על
עצמו? הרי השניות יעברו. כישרון רב אין פה.
גם אצלך כנראה לא. ושוב, כנראה שאצלי פחות.

מקטעים מקטעים. הרגשת אנדרנלין סוחפת אל השינה. חוסר עייפות
מדומה ושוב דמיון מודרך כמו בספרים. יכולתי לייעד את זה לכולן.
הרי ככה תמיד היה נדמה לא?
היית רוצה לחשוב שזה בשבילך, ומבלי לדעת יכולתי לומר שלא.
קצת שתייה וקצת היסחפות לעולם מקביל שקצת קרוב מדיי לעולם
שלנו. עוצמת השק תמיד הייתה אפסית והייתי אולי אומר שקרית אם
זה לא היה נשמע מטופש כל כך. והיית רוצה לחשוב שכלום זה משהו,
טיפה יותר מוחשי אבל כבר במחשבה איבדת חצי מהערך שלו במילא. אז
אל תנסי.

"ואתה עצמך נבלע אל תוך העיוות הזה בזמן. לפני שאתה יודע מה
קורה, החלום שלה עוטף את ההכרה שלך...
איפה בדיוק מתחילה האחריות שלך? אתה מנסה למחות את הדוק הלבן
שמעל שדה הראייה של הכרתך,אתה נאבק למצוא היכן אתה נמצא באמת.
אתה מנסה לקבוע את כיוון הזרימה. אתה מנסה לתפוס את ציר הזמן
הנכון. אבל אינך מצליח למצוא את קו הגבול שבין המצאות לחלום.
אינך מוצא אפילו את קו הגבול שבין האמת לחלום. כל מה שאתה מבין
הוא שאתה נכון גרע בעמדה מאד עדינה. במקום מאד עדין ועם זאת
מסוכן. ואף שאינך מצליח לגלות את ההיגיון או את העיקרון
שמאחורי הנבואה,אתה חלק מהתקדמותה.
כמו עיר הנשטפת בשיטפון הנהר הזורם לאורכה. כל שלטי הרחובות
והתמרורים שוקעים כעט כולם אל מתחת לפני המים. כל מה שנראה
לעין הוא גגותיהם האלמוניים של הבתים..." הרוקי מורקמי.

כרגיל, סתם מחשבות. חשבת על זה פעם? אני מניח שכן.
כמו טיול בבוקר בשכונות העיר עם ריח הגשם של אתמול באוויר. כמו
סתם נגינה ללא מטרה. כמו צילום של עוד רגע רק בשביל שייזכר.
לפעמים