גדעון לוי כותב דברים מוזרים ומקוממים ביותר על סרטו של ארי
פולמן "ואלס עם באשיר". הוא טוען כי סרטו של פולמן "מרגיז
ומעצבן, מטריד ומקומם, רב קסם ומוליך שולל"... "מגיע לו אות
קלון על המסר"... "אף מילה על המלחמה בעזה, שהשתוללה בשמו,
בזמן שעמד על הבימה וקיבל את הפרס"...
כנראה שמר לוי הלך לראות סרט אחר מזה שאני ראיתי. הוא רצה
לראות סרט על עזה. כעסו על המתרחש בעזה כיסה את עיניו ולא ראה
מה מתרחש בסרט הזה. מר לוי, הסרט איננו על עזה, הוא על לבנון.
עליך לבחון היטב מה אתה רואה ולא להשליך תפקידים כאלה ואחרים
על יוצרים ישראלים. מדוע אתה מטיל אחריות מלחמת עזה על ארי
פולמן שכתב סיפור אישי על מלחמת לבנון הראשונה ?
גדעון לוי כותב: "לא מדובר בסרט אנטי מלחמתי, אפילו לא סרט
ביקורתי על ישראל המיליטנטית." כנראה שגם כאן מר לוי רוצה
שהסרט של פולמן יהיה סרט מיליטנטי, סרט ביקורתי על ישראל, וכי
מדוע מר לוי קובע שהסרט הזה צריך להיות כזה ? שהרי מדובר
בז'אנר שונה לחלוטין ! שהוא אישי ומספר את החוויה האישית של
פולמן, מדוע זה מפריע למר לוי ? האם מחויב המציאות שפולמן
יכתוב את סרטו על פי כלליו של לוי ? על פי רצונותיו ושאיפותיו
?
לוי ממשיך: "מדובר בסרט תעמולה", "לעמוס עוז וא"ב יהושע יתווסף
עכשיו שגריר תרבות חדש, גם הוא ייחשב נאור מאין כמותו"... כאן
מעורר אצלי מר לוי תמיהות רבות. שהרי ידוע שכותב תסריטים
וסרטים מן הז'אנר הזה, האישי הפסיכולוגי, איננו בא לעסוק
בפוליטיקה של מדינות, אלא בנשמתו הכואבת, בזיכרונותיו
המקוטעים, בכאביו האישיים, ומן הסתם בעצם העיסוק הזה הוא נאור
מאלה שעוסקים במלחמה. אך אל נשכח שבמקרה הנדון גם פולמן עשה
מלחמה, והשתתף בקרבות בלבנון. אבל כאשר מר לוי מאשים אותו
בתעמולה, אני חושב לרגע, ומבין שמר לוי עוסק בתעמולת-אנטי
בעצמו. הוא מאשים את פולמן בנקודות התורפה של עצמו. לוי הוא
בעצמו שגריר תרבות ישנה הנחשב במדינות אחרות לנאור מאין
כמותו...
לוי הורס את המרכיבים העדינים והרגישים של היוצרים האמנים
באומרו: "ירינו ובכינו, הו, כמה בכינו, וידנו לא שפכו את הדם
הזה". כאן מטעה לוי את הקורא, שהרי ייחודו של הסרט בכך שהוא כן
מראה במה התמודדו חיילנו. הפחד של חיילינו מופיע מהרגע הראשון
של הסרט ולכל אורכו ורוחבו. הוא עוסק בפחד הנורא של חלום בלהות
שבו 26 נשמות של כלבים רודפים את החולם, בועז. ולא רק זאת,
הסרט מביא את התשובה הפסיכולוגית הפרטית של החולם ואת עונשו.
הרגת 26 כלבים במלחמת לבנון, 20 שנים הם ירדפו אותך בחלומותיך.
מה יותר נכון מזה ? מה יותר סימלי מזה לכאבנו הנורא על המלחמות
כולן? או הקטע שבו חבורה של יורים, יורים מתוך הנגמ"ש לכל עבר
בלי לדעת על מי ולמה, במשך כל היום, מרוב פחד. האם לזה יקרא
לוי "מסבירנים שידקלמו דפי מסרים של משרד החוץ"?
לוי כותב: "הסיוט הוא תמיד שלנו, רק שלנו", האם הסיוט הוא רק
שלהם ? תמיד שלהם ? מדוע רוצה לוי שישראלים יעשו סרטים רק על
הסבל של הצד השני? מדוע מחפש הוא עוד מישהו שישקר על מה שקרה
בג'נין? מדוע אין לנו מי שיעשה לנו סרטים על הדרך הנכונה
והצודקת לטיפולי מרפא לאלה הסובלים מהלם קרב?  מדוע מתייחס הוא
לנקודת המבט של פולמן על סברה ושתילה, כאילו האשמה מוטלת
לפתחנו בלבד? בעוד פולמן מתאר את נקודת המבט האישית שלו, על
הטבח לאורך כל הסרט מתוך צורך למצוא מרפא לסיוטים שחוזרים
בתוכו, לפחדים, לחוסר יכולת אישית למצוא מענה, לחוסר יכולת
להבין מה קורה, לא כעיוורון. הרי הוא לא הקצין עמוס שחייב
לעצור את המתרחש. הוא היה שם, ראה את אורות פצצות התאורה,
פולמן ראה את הפלנגות נכנסים למחנות הפליטים, הוא משתף אותנו
בתחושות הבטן וליבו שעומד להתפוצץ ברגע שהפליטים האמיתיים
מופיעים בצבעים האמיתיים ומייללים בכאבי ההרס והאובדן. האם זה
לא מספק את לוי במתן במה לקולו של העם האחר? כולל כל תמונות
הזוועה בסוף... ברגע בו ליבו הגופני של פולמן עומד להתפוצץ.
וזיכרונו מהטבח נעלם.
הסרט מחפש דרך לרפא את זיכרונותיו ולא לייצג אמיתות אסטרטגיות
של צד זה או אחר. הוא מרמז ביד אמן על הדברים שלוי מרמז כשואה
על אשמתנו. זו נקודת מבט אישית, פרטית, לא לאומית. מעניין מה
לוי בעצמו היה עושה אילו נמצא אותה שעה במצבו זה של פולמן,
ברגישותו זו.
לוי מעוניין בסרט תעמולתי אנטי ישראלי, וקיבל סרט רגיש עדין
נפש, המתאר את ייסוריו של האדם בהלם קרב. שני סרטים שונים
לחלוטין. גם אני ראיתי את הסרט מספר פעמים. זהו לא סרט
תעמולתי, לא לכיוונו של לוי, ולא לכיוון ההפוך. זהו סרט מנקודת
מבט של יוצר ישראלי מוכשר. מנקודת מבט של הסבל שלנו, בהלם קרב
שלנו, כל מלחמה מחדש, דווקא סרט הפוך למה שלוי מצפה, מייסר באי
יכולתנו להיות טובים יותר, יפים יותר, צודקים יותר, שלמים יותר
עם מעשינו, מקובלים ואהובים בעולם יותר, בגלל המלחמה כאן. זהו
לא סרט שבא להציע לעולם, "הו בואו לראות כמה יפים אנחנו". לא
מר לוי. זה סרט שבא לחפור פנימה לתוך נשמתו של אדם על-מנת לתת
לנו אולי כלים כדי לגלות כיצד ניתן להגן על נשמות חיילינו
במלחמה הבאה!!! חיילנו שמר לוי רואה בהם גרועים כמו הגרועים
בשונאינו ומחריבנו. והוא טועה ומטעה במאמרו משום שהוא כבל ידיו
ורגליו בתפיסת עולם האומרת שעלינו לייסר את עצמנו הרבה יותר על
מאורעות עזה האחרונים, ועל טבח סברה ושתילה וכו'. אך לא בזה
עוסק הסרט. מדוע מר לוי מנסה לכפות את עצמו על הסרט הזה ?
והלוואי שירבו סרטים שיעסקו בפסיכולוגיה בדרך זו כדי למצוא
מרפא לכאביו של כל אדם בזמן המלחמה (והדגש על כל אדם, גם כאבו
המובן של מר לוי) ובמיוחד לאחריה, כפי שעושה פולמן. זהו סרט
מרפא, לא סרט פוליטי מר לוי.

20.2.2009