מהרגע שהייתה מסוגלת, מימי תמיד הייתה בהריון. ומימי הייתה
מסוגלת מגיל צעיר מאד. אחד אחרי השני הם באו. ותמיד מאותו אב.
הם לא היו נשואים, שכן אף כומר לא היה משיא אותם, שניהם בגיל
כה רך. תמיד אותו אב. אני. עד שנעלמה ללא שוב, היא ושלשה או
ארבעה ילדינו. אפילו בעיירה מנומנמת כמו שלנו, על גבול טקסס
מקסיקו, מקום בו אנשים חיים את חייהם בוא נקרא לזה "לא בדיוק
על פי הספר", הדבר היה די חריג.
כשקלטתי אותה בקהל הרב שנהר אל הכיכר של העיירה לא יכולתי
להאמין למראה עיני. בטנה הזדקרה לפניה בדיוק כמו בפעם האחרונה
שראיתי אותה, לפני חמש שנים. אחריה הלכה הבכורה שלנו, נושאת
ראשה בגאווה, ילדה בת שמונה. בת שבע. בת שבע דמתה למימי כאילו
הייתה שיבוט שלה. אחריה הלך, ממושמע ורציני, נתנאל בן השש.
זיהיתי אותו לפי העיניים הירוקות, כמו של מימי. אחריו הלכה מי
שלא יכלה להיות אלא גבריאל, לפי הגיל. בפעם אחרונה שראיתי
אותה, הייתה תינוקת ממש. את הרביעי לא ראיתי מימיי, עונש על
חוסר ההתלהבות הקיצוני שלי כשהודיעה לי על בואו המיוחל. ילד בן
ארבע. יפיפה, עיניים כחולות כשמיים, דומה לי כמו שתי טיפות
מים. מעניין איך היא קראה לו.
באותה שנייה שראיתי אותה, החל מתפתח אצלי - הריון פרטי. רגשות
עזים נאבקו על הבכורה בתוך בטני שלי: כעס על שנעלמה לי, אם
ילדיי עם ילדיי, ללא הודעה מוקדמת. חרמנות גדולה, כמו בכל
הפעמים הקודמות, למראה גופה החטוב ובטנה ההולכת וטופחת לפניה.
עלבון גדול, על כך שאת הבטן הזו לא אני שמתי שם. את זה גם
אמרתי לה מיד.
"נראה לך?" היא אמרה, שולפת את הכרית מתחת לחולצה. "פשוט רציתי
שתזהה אותי בקלות. ניסיתי וניסיתי אבל אני לא יכולה יותר." ואז
הוסיפה, בעיניים מושפלות:
"I'm back for more, mi amor" |