The  year  1984:      Schulz  convinces  the  founders  of
Starbucks  to test the coffeehouse concept in downtown
Seattle, where the first Starbucks. Caffe Latte is served

אני יושב בשולחן הקבוע שלי בסניף סטארבקס שבמטה הראשי של חברת
סטארבקס. לוגם מתוך כוס נייר חד פעמי קפה שלא מן העולם הזה,
אותו מזגה לי הבארמנית מתוך הפרקולטור שבידה.

אני שותה אותו בשקיקה עד סופו ומגלה בתחתית הכוס ראש של פלאייר
פלדה בעל מראה מוזר. בפלאיירים אני מבין. כזה ראיתי רק פעם
אחת, אצל ידידי הסהרורי, דניץ, העובד במחלקת המחקר של סטארבקס,
מנסה לפתח מתכוני קפה חדשים. ידיות העץ של הפלאייר שבתחתית כוס
הקפה חסרות. נראה היה כאילו כלב כרסם אותן עד לשורש.

אני הולך בסערה למנהל הסניף. הקפה באמת נדיר אבל אני אראה להם.
המנהל לא מתרגש אך מופתע מן היצירתיות: "בדרך כלל אתם באים עם
ג'וק בספל ורוצים ש 'אקרא לכם בקפה' מליון דולר. אתה בא עם
פלאייר. מה חסר לך? אולי איזה בורג?". אני מתלבט, ובסוף דורש
קפה חינם בסניף למשך שנה. מכיוון שאני ספק מקלות העץ הקטנים
המשמשים לבחישה, וכבר שותה שם שנים רבות את הקפה שלי חינם,
המנהל מסכים מיד. הוא לוטש עין אל הפלאייר אך אני מסרב והוא לא
מתעקש.

אני פורץ את הדלת לחדר המעבדה של דניץ ומוצא שאת החדר ממלא
מתקן דמוי פרקולטור. תא זכוכית ענק, עגול, עליו סוגר מכסה פלדה
ענק המחוזק בעזרת עשרות ברגים גדולים עם ראש מוזר. נראה שהמכסה
רוצה להתרומם והברגים מונעים זאת ממנו. על המכסה יש מתקן
המזכיר שסתום ביטחון של סיר לחץ.

כשעיניי מתרגלות לאפלולית שבתוך המיכל השקוף אני רואה בתוכו את
דניץ יושב על מה שנראה כמושב תא טייסים. הוא יושב ופניו אלי,
מתרכז בפרקולטור רגיל, זהה לזה של הבארמנית, אותו הוא אוחז
בידית. מיכל קטן זה, גם הוא עשוי זכוכית, נראה מבריק ומרצד
קלות, כאילו הכיל כספית נוזלית. אני מאותת לדניץ, מנפנף בידי
למשוך את תשומת לבו, אך למרות שאני בשדה הראייה שלו, הוא לא
מגיב לאיתותי.

בצד המתקן, ליד "ידית המזיגה" של הפרקולטור, יש לוח בקרה עם
סקאלה וידית שמצביעה על "984 דניץ" ומונה דיגיטאלי שמראה על
2984.

אני משחק עם הידית ימינה ושמאלה. בתחילה לא קורה כלום אך בהמשך
קול זמזום עמום ממלא את החדר והמיכל הגדול מתחיל לרעוד קלות.
דניץ נדרך, ומזנק ממקומו ורץ ונעמד מולי, רק קיר הזכוכית מפריד
בינינו.

האור שפורץ לחדר מיום הקיץ הזורח בחוץ לא מצליח להאיר את פנים
המיכל, שנשאר אפלולי משהו. עיניו של דניץ ממוקדות בנקודה שהיא
רק מעט ימינה מאוזן ימין שלי.  אישוניי עיניו מורחבים עד גבול
יכולתם, כמנסה לראות החוצה, מעבר לדפנות המיכל. שפתיו נעות אך
קולו לא נשמע. הוא נושף בהבל פיו על הזכוכית שבינינו וכותב על
מסך האדים שנוצר:      PLEH.

אני מציב את הידית על  "990 דניץ". המונה מטפס ועולה עד 2990.
דניץ מנענע ראשו מצד לצד ומעביר אצבע מאיימת לרוחב צווארו. הוא
נגש שוב לדופן הזכוכית ונושף עליה. הפעם הוא כותב על פני
הזכוכית:                   OREZ.
אני מוריד מעט את הידית. המונה יורד ל 2980. דניץ מהנהן בראשו
בהתלהבות. חיוך נמרח על פניו. אני מוריד את הידית  
ל "000 דניץ". כמה מתאים, אני חושב לעצמי. האפס הזה דניץ, כל
פעם מסבך את עצמו בהמצאה חדשה, וכל פעם אני צריך לחלץ אותו
מחדש. כעת המונה מתחיל להגיב, יורד בהדרגה. פנים המיכל מואר
ומוחשך לחילופין ככל שהמספר במונה יורד. לבסוף הוא מתייצב על
2000.

דניץ מתייצב הפעם ישר מולי, ומדבר אלי. קולו עדיין לא מגיע
אלי. אני זז ימינה. הוא זז מולי וממשיך לדבר. אני זז שמאלה
והוא איתי. הוא רואה אותי. הללויה. הוא מצביע למעלה, לכוון
הברגים המהדקים את המכסה שמעליו.

הפלאייר מתאים בדיוק לסוג הברגים המוזרים הנועלים את התא. לא
ראיתי ראשי ברגים כאלו מימי. אני מרכיב לו ידיות מאולתרות
ומשחרר אחד אחד את הברגים. דניץ מטפס ויוצא מן הסיר.

- מה חיפשת בשנת 2984? מה ראית שם? - כך אני, ברצינות מעושה.

- במהלך המסע לא יכולתי לראות החוצה כלום. רק התאורה החיצונית
חדרה פנימה, חלופי העונות והימים. כשהגעתי לשם התברר שהדרכון
שלי כבר לא בתוקף. הם מאד קפדנים שם, ב 2984. בקושי הצלחתי
לשכנע אותם לתת לי כמה דקות לקנות כוס קפה. והאינפלאציה! כל
הכסף הלך על דגימת הקפה האחת הזאת.

- אהבל שכמותך. אתה באמת חושב שנסעת לעתיד? וכבר המצאת יחידות
"דניץ" להנצחת שמך? פשוט היית נעול בתוך מיכל נעול בתוך מעבדה
נעולה ודמיינת את הכל. מי סגר אותך שם? יש לך מזל שהזדמנתי
לכאן עם הפלאייר המוזר הזה. לא תאמין איפה מצאתי אותו!

- אהבל בעצמך. אני הוא שסגרתי את עצמי בתוך המיכל בעזרת
הפלאייר שאתה מחזיק בידך. הבעיה היא שבדיוק אחרי שגורשתי משם,
סגרתי עצמי שוב בפנים אבל אחרי כל כך הרבה שנים ידיות העץ של
הפלאייר נאכלו על ידי שיני הזמן ונהרסו כך ששוב לא יכולתי
לפתוח את הברגים מבפנים והשלטונות שם כבר לא רצו לשמוע ממני
יותר. המזל היחיד הוא שהצלחתי להסב את הפרקולטור שהבאתי איתי,
ובו דגימת הקפה שלקחתי מהם, לדגם מוקטן של מכונת הזמן. מי
לדעתך שלח לך את הפלאייר בתוך הקפה שלך? ומתי אי פעם טעמת קפה
כזה?