"אז מה עכשיו בעצם?", הוא שאל את עצמו בערב של בירה ישראלית
בבקבוקים גדולים. הוא הביט מסביבו, עיתון הארץ על כל מוספיו
עדיין מפוזר ושאריות גבינת הרוקפור שנמרחה על השולחן ועדיין
חיממה את מסדרונות אפו. הוא חשב לעצמו על כל אותם הרגעים שהיא
חיבקה אותו; בבר בפעם הראשונה, על הספסל באישונו של לילה בנמל
של תל אביב, על הנסיעות הקצובות על הקטנוע, בפלורנטין בפינה של
הצומת. ובעיקר וכמו תמיד - במיטה גב אל גב.
איימי ויינהואס ופרגי מילאו את החלל החדש של דירתו בחיפה, ללא
ספק הן שהעלו את הזכרונות הללו, הרי המוסיקה, הוא ידע, בכוחה
להעלות את הזיכרונות ולהפוך אותן לנוסטלגיה. ככה זה, פתאום
נובטת לה ערגה לעבר הלא רחוק.
וכמו תמיד, בעת שהנוסטלגיה טווה לה את קוריה בפינות הזיכרון,
כך החל לו המסע להצדקת ההיגיון. הוא ניתח בצורה מעמיקה את
ההחלטות שהעניק לשאלות שסבבו אותו בחודשיים האחרונים. כרגע,
נראה כי ההחלטות היו שגויות חשב לעצמו, אך בהעפת המבט החטופה
סביבו הוא הבין שזה רק האלכוהול שזורם בדמו והמוסיקה, שמתפזרת
לכל עבר.
באופן אירוני, ההשראה הזאת, הכתיבה הזאת, מגיעה דווקא ברגעים
האלו, כלומר בזמן של חוסר ביטחון או אולי של דיכאון. המכלול
הבלתי צפוי של פרידה, דירה חדשה שבחובה הבדידות, הוצאות מעל
למצופה ולימודים קשים ותובעניים הביא אותו לפרוק את מה שחשב על
הנייר, או בעצם על הנייר הוירטואלי והמקלדת. האם זה נכון? חשב
לעצמו. לא יתכן שרק במצבי שפל, ההשראה פורצת, כנראה שהכישרון
מקורו בנקודות הקיצון; בדיכאון ובאושר. פעם כבר כתב לעצמו,
במחברת המשתנה שלו שהמשותף למאושרים ולמדוכאים זה שהם מוכנים
למות, שהם מיצו את החיים האלו. אני לא מדוכא, השיב לעצמו
בשלילה.
בזמן שריאנה שרה "אל תצטער, כי אתה לא", הבנתי; למה אני כותב
בגוף שלישי, הרי זה אני ועצמי, כאן על הנייר הפוסט מודרני הזה.
ההחלטות הקשות של הזמן האחרון, היו נכונות. אני בטוח. למרות
הבירה שזורמת בעורקיי, למרות הנוסטלגיה שדוקרת את ליבי, למרות
הבדידות, למרות שאני כותב. הדיכאון רחוק ממני, האושר פחות. אז
אני לא מצטער, כי אני פשוט לא.