אני רוצה לכתוב,
אבל המילים כבר לא זולגות ממני החוצה
כמו פעם
בזמן האחרון יותר "קל" לי לדבר,
-קל וקשה הן מילים יחסיות,
אם אני אסתכל על הדברים ב"משקפיים הצבעוניות"
הדברים יהיו יותר "קלים"?
או שאני אצור לעצמי אשליה שהחיים בעצם פשוטים להחריד?

זה כמו שפעם הלכנו ברחוב בחורף, והקור חדר לי לכול תא בגוף,
אתה אמרת לי שהקור הוא בעצם בראש, ושאם אני אחליט
שחם, אני גם ארגיש את החום,
אני יכולה להישבע שחוץ מהנשימות שלך, הכול היה קפוא באותו
הלילה.

אני מנסה להיות יותר נגישה,
מנפצת את החומות שעוטפות אותי
ומתהלכת בתוך ההריסות בניסיון נואש
למצוא את מה שהייתי פעם,

ואולי פעם בכלל לא הייתי,
אלא רק רציתי להיות, ועכשיו ברגע זה, זו האמת,
האמת היא בחורה; קצת צעירה, קצת עייפה, קצת יפה, קצת רזה,
עם עיניים קצת עצובות, בודדות, אבודות,
אני שיושבת כאן בחושך עם מוזיקה שמנקבת
ומפלסת דרך בתוך הקיום הזה,
אני קצת כול הדברים האלה, אבל גם קצת כול הדברים האחרים,
קצת זקנה, ערנית, מכוערת, וגם קצת שמנה ולפעמים שמחה, ורוב
הזמן בכלל לא בודדה
בחורה שיודעת בדיוק את הדרך שלה, לאן היא צועדת ומה היא רוצה.

שם, על ההר, בין כל העצים, והכחול,
נשמתי, צרחתי, רקדתי, השמש כמו ליטפה את הגוף בעדינות,
והרוח סחפה ועטפה..
הריחות ערבלו לי את כול החושים,
לאוויר היה אפילו טעם-מתוק חמצמץ,
חזרתי לחיים,
פה החום מטשטש אותי, והשמש מתנגשת בי,
האוויר בת"א עומד, מרגע שנכנסתי נעתקה נשמתי,
"כאילו" נכנסתי לתוך אקווריום גדול,
כול היום אני שוחה-מתנגשת בקירות
התעייפתי,

אולי אפשר להגיע לנק' האפס.?
לנק' ההתחלה?
אני אתפשר גם על השעות הקטנות שלפני הזריחה,
שם, כשעדיין לא לילה ועדיין לא יום,
במרווח הקטן הזה, כשהשמיים גם תכולים
וגם סגולים כתומים ואדומים,
אני רוצה לעשות את הבחירות הגדולות,
שם מותר לנפץ את החומות ולצאת מההריסות,
להתחיל ללכת שוב, והפעם לזכור לנשום.