"אני חושבת שהגיע הזמן" היא אמרה וחייכה. אם לא היית מכיר אותה
עוד היית יכול לטעות ולחשוב שהיא מתכוונת למשהו טוב.
"הרי מיצינו, לא?" היא שאלה, עדיין מחוייכת. שלווה כאילו
דיברתם על פסיפלורות.
"כן.... יש קצת הרגשה כזאת" ענית. והסתכלת בדיוק לא עליה.
התרגלת. פעם היית נלחם. אולי היא באמת צריכה מישהו אחר, ש"יבין
אותה". אותה ואת הראש הפסיכי שלה. גם אמרת לה את זה. לא בגסות,
לא בקוצר רוח, בשלווה ומכל הלב. בדיוק כמו שאתה תמיד אומר, כמו
שאתה אומר שאתה אוהב אותה וכמו שאתה אומר ש"כאן קחי ימינה
לכיוון חיפה". אבל היו, ניצנצו שם כמה דמעות. "מגיע לך מישהו
שלא יגרום לך לבכות, שלא תרגישי איתו לבד".
היא מתחרטת עכשיו. יושבת ובוכה. אבל כבר ברח לה הפרט הכי חשוב,
שאתה עכשיו כבר יודע ולשכוח תהיה לך משימה קשה - היא דיברה אז
אמת. היא באמת חושבת שתמיד היא לבד, אתה, מהצד השני - באמת לא
מבין איך היא יכולה להרגיש לבד אם היא איתך.
היא אישיות קצת קוטבית, אבל לא מפוצלת. שני הקטבים חיים יחדיו,
פחות או יותר בהרמוניה. היא שלך. לפעמים. אתה שלה, מבחינתך.
אתם אחד של השני בעירבון מוגבל.

טוב, זה לא סרט ישן על אהבה.





יולי 2008