1. היא מתלבטת ארוכות
כשאני שואלת אותה -  
כמו ציוויתי עליה,
     בת האלמוות,
לבחור את יום מותה.
הרוח נעצרת,
הקולות דועכים,
כמו העולם כולו ממתין
למוצא פיה.

"שמי", היא אומרת
לבסוף, "הגר".
משחררת היא את
היפסקות ההווה
מעמידתו במקום.

פניה מלמדים כי היא
אינה יודעת מה
חוללה
ברגע זה.

2. אני מגבירה את צעדיי -
ללכת עימה, זה כמו
לרדוף אחרי שעון חול נטוע:
אין אפשרות להפוך השעון,
להתחיל מחדש הספירה.

מה שאבד בדקות שהיו,
לא אוכל להחזיר חזרה.

שלושת צמותיה מתנדנדות
כמטוטלת עליה תלויה העולם
ולאן היא ממהרת?

"דופק פנימי", היא אומרת
"מכוון את העולם"
את עשייתו,
את מהירות הליכתה

"מה שיאבד לי היום,
לא אוכל להשיב חזרה".

3. יפתחו הספרים, כולם
ייסגרו עולמות
אולמות ישלמים ימולאו
וטרם תרווה סקרנותה:
כאילו הידע הוא מזון של ממש
לנפשה, לגופה, לדופק נשימתה
לכן, לא תספיק לשאול - - -

כל זאת, נושם וחי
נחבא תחת מבע
עיניה התמימות

הו, הגר.

4. בקרן רחוב אגריפס ובן-יהודה
עמדת לבסוף וסיפרת לי
"החיים" -
בן לך, אותו זנחת פעם אחת,
אז.
ועכשיו, כשחיה ואינך יודעת
בעבור מה, לא תזנחי שנית.

סליך בידיך נחו לרגע
על המדרכה המלוכלכת, האפורה
אז פנית אליי
בעיניים מזרות אימה,
להוטות
אמרת את דברים
בשפה משלך,
בדרך נס הבינותי אותך.

5. הו, הגר,
לעיתים מילותיים
הן כחוט השני הדקיק
מגשר בין מה
שלא אבין לעולם
לבין הדברים שלנצח
אהפוך בהם שוב ושוב

6. כשבכית,
בגבול שכונת נחלאות
ושוק מחנה יהודה
מאחורי גבך צועקים הרוכלים
ומשחיתים גרונם בעבור סחורתם,
נפלו המילים מעל כל שלטי הרחובות.
חתולים הסתתרו תחת
מכוניות - כמו מבול מתקרב תכף.
בכית בלחש,
רק מבינייך יכלו לראות דמעותיך
לחוש זעקתך הפורצת ממך
ומטלטלת את ירושלים כולה.
בעיר הקודש,
ביקשת תשובה.

7. למן הרגע שראיתיה לראשונה,
עמדה לה כך באמצע הרחוב
תרה אחרי דבר מה,
עיניה בולשות ומחפשות
חושבות   סוקרות   מתמידות
מלאות   מנסות להבין,   מבינות
נעולות

"את בני", אמרה אז
אחרי ששאלתיה שוב ושוב
את מה מחפשת היא -
"את בני,
ישמעאל".