היא הדליקה את הסיגריה האחרונה מטוקיו... עוד זיכרון שילך
וידעך בהופכו לאפר, תחילה זהוב -כתום, נוצץ אשר אט אט מאפיר.

מראה העיר נפרש לפניה כמו מפה, מפת חייה שמגיעים לשנתם השלושים
לערך. רעש המכוניות החולפות אחת לדקה בכביש הצידי התחלף ברעש
אדוות הגלים הרחוקים כשהיא עצמה את עיניה ושאפה עוד שאיפה
עמוקה מהסיגריה יחד עם האוויר המהול בלחות הלילה.
וכך, כשהיא לבדה, מתחילות המחשבות להתרוצץ בראשה, כמו חרקים
קטנים הכלואים בסבך העולם הגדול. תמונות ורגעים שונים מן העבר
מתחלפים זה בזו ללא סדר של זמן, מקום או חשיבות.
והאם יש בכלל חשיבות לכל אלו? הזמן או המקום? האנשים מסביב
והרצון העז שלנו לעקוב אחר תרשים חיים בלתי נראה המוכתב
מלמעלה? והאם באמת מוכתבים לנו נתיבי החיים שמא אנו מכתיבים
אותם לעצמנו...ואיך מחליטים מתי לעצור לקחת עוד נשימה
ולחשוב...

והאם המחשבות יכולות לעלות על הכתב מבלי להתחבא במגירה?

מערבולת המחשבות סוחפת אותה עימה בעוצמה בלתי מוכרת, חזקה, עד
שדמעה אחת בודדת מופיעה תחת עינה הימנית, עוצרת לרגע ומתגלגלת
במורד לחייה עד לשפתיה. טעמה אינו מלוח אם כי מעורב בעצב
ומתיקות על כל מה שכבר קרה ועוד עתיד לקרות...

היא פוקחת את עיניה לשקט הצונן ומבינה כי הסיגריה כבתה.