בסמטת ילדותי נסלל כביש
שהצפין רצועות אדמה
בין אספלט מתפורר לבין מרצפות-מדרכה.
ממרחק השנים זכורים לי נכבדי השכונה
שבשלוות-אחרי-צהריים,
תחילה כחכחו בגרונותיהם
ואחר-כך הרוו רצועות-אדמה בכיח וריר.

כמעט כבר בוקר
והנה מונית במעלה הסמטה.
בחטף נעצרה
בפנים מישהו התנשף
בעד החלון אשכול-רוק התעופף
צנח על פניי וצרב.
המונית התנדפה
נהגה לא זוהה
אך אזכור מספרה
תשע, שתיים, שתיים, שמונה.

בו בזמן טיילו שם שניים שהביטו לי בעיניים.
אחד השמיע דברי ניחומים
"מן-הסתם אתה כלום.
אילו, למשל, היית כוכב כדורגל בקבוצה יריבה
עם שבר-בקבוק הוא היה חוצב תעלות בפניך."

והוסיף השני דברי עידוד
"אילו היה חוצב,
לכשייתפרו השסעים בפניך
מן-הסתם תרומם לברנג'ת-סלבז-השכונה
כי אצלנו צלקות בפנים הן מחיר-תהילה."

לא תיארתי לי מה היה קורה לו חתך את פניי.
אילו נוספו שם תפרים
איכה הייתי מצליח לשאת בכוחי
תהילה של סלבריטאי?