כל דבר בחיים אנחנו מחלקים לשלבים. שלב ההנקה, הזחילה, הגדילה,
הצמיחה, הבגרות וכך הלאה והלאה.
שלב החיים, הגוסס והמת.
תקופת האמצע, הלפני והאחרי.
הגעתי לשלב, שאפילו אני לא יודעת באיזה שלב אני נמצאת. שלב שבו
הכל ריק. אין שום תחושה, לא של טוב, לא של רע. לא יודעת אם
השלב שעברתי קודם היה נכון או טעות, ואם השלב הבא הוא שלב
התמודדות או הסתגלות.
אנשים תמיד מרגישים בטוחים יותר כשהם יודעים באיזה שלב הם
נמצאים, כאילו שזה יעזור להם לעבור אותו יותר בקלות. ויותר
מזה, מרגישים בטוחים יותר כשהם ממקמים לאנשים אחרים את השלב
שבו הם נמצאים.  מקטלגים לאנשים את החיים כאילו שזה איזה משחק
טריווה. "אל תדאגי, יהיה בסדר"  " גם אני עברתי את זה, עוד מעט
זה יעבור". מי יודע מה אני עוברת, מתי זה יעבור ואם בכלל?  ואם
אפשר להשוות את זה למשהו שמישהו אחר עובר או עבר אי פעם?
כולם מתיימרים כל כך להבין את מעגל החיים.
ואולי בעצם הם צודקים? אולי באמת לכל בנאדם יש את אותם משברים,
אותם השלבים בדיוק שעוזרים לו לגדול ולהתפתח. אולי באמת כל
בנאדם עובר את אותם השלבים, בזמן שלו ובדרך שלו, בצורה מיוחדת
שלו, כמו חיידק שמשתנה מאדם לאדם. אולי זה אפילו מגיפה. מישהו
עובר תהליך מסויים ולאט לאט כולם "נדבקים" והשלב רק "משנה
פאזה", מגיע אליך עם סיפור מסגרת שונה. אבל העיקרון, הוא אותו
עקרון. השלב, הוא אותו שלב.  אם עברת אותו בהצלחה, לא תפגוש
אותו פעם נוספת, אתה כבר "מחוסן".
ואם זה ככה, אז יש להם מטרה, לשלבים. אחרת מה הטעם?
אולי כל שלב בחיים מקדם את האדם לתבונות חדשות. אולי הוא גורם
לו לתחושות חדשות,
אבל יש להם מטרה.
אחרת מה הטעם?
ואחרי שהתמדת במשחק, גם אתה מגיע לאותו שלב אחרון.
ניצחת בטריוויה. או הפסדת בטריוויה, תלוי איך אתה מסתכל על
זה,
תלוי מה המטרה.  אבל יש להם מטרה, אחרת מה הטעם?
Game over