פוקח עיניים. ניסיון לפענח את שכתוב בשעון מגלה שאולי עשר
בבוקר. אבל אולי גם תשע. יש לקום, יש להתארגן, יש לשתות קפה,
יש לצחצח שיניים, יש לוודא שאני נראה בסדר ומריח בסדר. שהבגדים
נקיים. שהכול תקין. אני מתרומם לאט מהמיטה, מתייצב על הרצפה
תוך התנדנדות קלה עד כדי כמעט מעידה. בלבול הבוקר מכריח אותי
להתנהל לאט וטוב שכך. אני מתהלך לעבר מפתן דלת חדר השינה, מוכן
להכיר מחדש את שאר חלקי הבית. לפתע אני במטבח, ממלא את הקומקום
במים ולוחץ על כפתור ההפעלה. הכול חשוך, אין ולו תריס או וילון
אחד פתוחים. פסיעה לאחר מכן אני בחדר האמבטיה, מסיר מעליי את
נזקי הלילה. מהשיניים, מהשיער, מהפנים. שוב המטבח, מים מבעבעים
נשפכים לספל והופכים את תערובת גבישי הקפה והסוכר לתמיסה
אחידה. תוך כדי ערבוב משלים החלב את העבודה. העיתון כבר על
השולחן, אני מתיישב מולו. עמוד ראשון, יש כותרות ותמונות בצבע,
אבל אני מטושטש, אני לא מצליח להפריד בין מילה לשכנתה בכותרות,
או בין דמות לחברתה בתמונות. השהייה בגבול בין הלילה לבוקר
ארוכה מהרגיל. ערפול הבוקר אוחז בי ומפציר להישאר בערפל רק עוד
קצת. פתאום דלת הבית פתוחה ואני מגלה את הידית בתוך היד הקפוצה
שלי. אני לבוש ומוכן ליציאה, אז אני יוצא. יש שמש, בוהקת מאוד.
זה שונה לי מהבית הסגור. לא חם לי ולא קר לי. יש קצת ערפל בוקר
אבל משום מה הוא לא מורגש בגרון בעת הנשימה. אין אדם ברחוב,
עדיין קשה לי להכריז על השעה. אני לא יודע לאן ללכת. האם נדרש
ממני דבר מה היום? לא ברור. אי אפשר לעמוד סתם, אז אני הולך.
אני נמשך לעבר מרכז העיר, כנראה שם אמצא אינטראקציה אנושית.
בעודי מתקדם לאורך הרחוב מתחוור לי שאני לא ממש חושב על שום
דבר, פרט על העובדה שאני לא חושב על שום דבר. תחושה מוזרה,
כאילו הראש ריק מתוכן. אני מזהה את הרחובות בהם אני הולך, ואני
מבין שאני מתקרב לכיכר העירייה. לפתע אני עוצר. לחישות. אני
שומע לחישות. האומנם? מי לוחש לי, ולמה? ממשיך ללכת, אולי זה
שום דבר. הלחישות מתחזקות, ואני עוצר. אני מביט ימינה ושמאלה,
למעלה ולמטה, אחורה וקדימה אבל אין כלום, בשום מקום. הבתים שם,
השיחים שם, הפחים בחצרות שם, אבל אני לא מזהה מקור ללחישות. על
אף תחושות חוסר האונים אני מרגיש משיכה להתמיד בהליכה, אז אני
מתמיד. שוב לחישות. חזקות יותר. הפעם אני מצליח לחלץ מילים
מוכרות. אולי אני שומע "יפה", "טוב", "מכנסיים", "פופולארי"
ומלמולים נוספים בין לבין. זה נשמע כמו משפטים קצרים וחדים,
אבל התוכן השלם עוד לא גילה עצמו בפניי. מבטים חוזרים ונשנים
לכל הכיוונים, הפעם תוך כדי הליכה, לא חושפים את מקור הלחש,
אבל יחד עם התגברות עוצמת הלחישות גם עוצמת המשיכה גדלה. אני
נמשך לעבר כיכר העירייה, ולשם כנראה פני מועדות. עם כל צעד שלי
הופכות הלחישות למשפטים שלמים וברורים יותר ויותר, המשתלטים
בהדרגה על כל חלקה פנויה בתוך המוח שמאז היקיצה הבוקר עמד כמעט
ריק לחלוטין. "ג'ינס זה יפה, תלבש ג'ינס", "הבליטי את שדייך",
"תרומה לזולת ולחברה היא הדרך הנכונה. אם אתם לא תורמים, אתם
לא אנשים טובים". מי אומר את זה? את נפשי מרהטות תחושות ביטחון
ופחד גם יחד. מרחוק אני מבחין באנשים הולכים הלוך וחזור בתוך
כיכר העירייה וברחובות הסמוכים. ככל שאני מתקרב המשפטים הופכים
ברורים יותר ויותר, רבים יותר ויותר, ומשתלטים על המוח יותר
ויותר, כמו רוצים לדחוק החוצה את תחושות הפחד ולהשאיר רק
ביטחון. מתחוור לי כי אף אחד לא אומר לי כלום, אין מי שמדבר
איתי. זה בפנים, בתוך הראש אבל זה לא מרגיש שזה מגיע מבפנים.
לא, המקור הוא חיצוני לי. זה לא אני מדבר לעצמי. מישהו או משהו
מטפטף לי את זה ישר פנימה, היישר לתוך מערכת העיכול ומחזור
הדם. כמו עירוי, כמו טיפות עיניים, כמו ריבה לסופגנייה. אני לא
רוצה את זה, אני לא החלטתי על הלחישות האלה, אבל באופן מפתיע
אני גם לא לא רוצה את זה. אני משלים עם המצב, ולא מוצא טעם
להילחם בזה. עוד משפטים ועוד אמרות ועוד מילים. חלק מהמשפטים
אני שומע כבר פעם שלישית ורביעית והמסרים מתחילים לחלחל עמוק
לתוך הבטן ולהיות חלק ממני. "אתה אוהב את המדינה שלך. אם אתה
לא אוהב את המדינה אתה לא מקובל". אני באמת אוהב את המדינה.
אבל רגע, משהו פה מרגיש לא נכון. תמיד אהבתי את המדינה? המשפט
חוזר על עצמו בתוך הראש ותחושת הביטחון מתעצמת. אני אוהב את
המדינה שלי. עדיין נשאר בי ניצוץ של ספק במקום נסתר שם בפנים.
ברור שאני אוהב את המדינה. אני חי פה כבר המון שנים, אני מכיר
את האנשים, את הרחובות, את הריחות, את האוכל. "צריך להגן על
המדינה. המדינה בסכנה קיומית. ישנם אנשים שלא רוצים שנהיה פה".
אני צריך להגן על המדינה שלי. אנחנו מוקפים אויבים. אני חי פה
כבר המון שנים, זה הבית שלי. על בית מגנים. "אתה צריך להיראות
טוב. רזה זה טוב. אסור לך להיות שמן". מהר הסתכלתי על עצמי
להיזכר אם אני רזה או שמן, ולבחון מה אני לובש. יש עלי ג'ינס.
מוזר, אני לא ממש זוכר שלבשתי ג'ינס הבוקר כשיצאתי מהבית, אבל
אני גם לא זוכר שלבשתי משהו אחר. כנראה שלבשתי ג'ינס. הרי
ג'ינס זה יפה, ואני גם אוהב את המדינה שלי ואת שאר האזרחים בה.
אני תורם לזולת, כי יש אנשים שצריכים את עזרתי. הנה אני מגיע
ממש לכיכר העירייה עצמה ונעמד במרכז. עם העצירה המוחלטת אני
מתחיל לשמוע קולות נוספים מדברים אליי, אבל משהו שונה. יש משהו
לא מוכר בקולות החדשים. אני שומע משפטים רבים מהולים האחד
בשני, ולעיתים אני לא מצליח להפריד ביניהם. החוויה שונה
מהקולות והמשפטים ששמעתי בדרך לכאן. אני מבין ששני הסוגים
שוכנים אצלי בראש, אחד ליד השני ואחד בתוך השני. אני עדיין
שומע את המשפטים הישנים, ואני מבין שהם הדומיננטיים. אותם אני
שומע בבירור, בקול עבה ועמוק, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים.
הקול הזה לא דועך ולא מתעצם, הוא נשאר קבוע כל הזמן. שאר
הקולות באים במגוון סוגים ועוצמות. אני שומע קולות נשים,
גברים, זקנים וילדים, בעוצמות שונות ומשתנות כל הזמן. הדבר
היחיד המשותף לכל סוגי הקולות גם יחד הוא שהם מוחדרים לי לראש.
ברור לי שאני לא מקור המשפטים האלה. נדמה כי קשה לקטלג אותם
כמחשבות. ברור לי כי כמעט ואין לי מחשבות הנובעות ממני. הבטן
לא עובדת ולראש אין זמן לעבוד. הוא צריך להתמודד עם מה שהוא
מקבל. אני לא מהווה מקור של כמעט כלום. אני מביט לצדדים ומגלה
אנשים רבים מתהלכים לכל עבר, כמו שחזיתי מרחוק. ישנם כאלה
היושבים בצידי הדרכים, ישנם כאלה שנראה כי פניהם אכן מועדות
למקום כזה או אחר, וישנם כאלה שהולכים הלוך ושוב על צירים
קבועים ונדמה כי אין מטרה ממשית להליכתם. לפתע אני מבין שכאשר
אני ממקד מבט על אדם מסוים הקולות שבי מסתדרים, ורובם דועכים.
הקולות היחידים שנשארים ברורים הם אלה אותם שמעתי בדרכי לכיכר,
ועוד קול או שניים מהזן החדש, אך הפעם אני מבין מה שנאמר. אני
מתמקד בגבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו ובמקביל אני שומע קול
ברור שתואם את האדם בו אני מביט. "את צריכה ללכת עם גופיה
לבנה. זאת האופנה, וזה מה שיפה". בעוד אני שומע את המשפט מהדהד
לי בראש אני מבין שמול אותו האיש הולכת בחורה צעירה, ככל הנראה
בגיל דומה לשלו, וכשהיא חולפת על פניו אני שם לב לגופיה לבנה
היושבת בדיוק כפי שצריך על גופה, מבליטה את החלקים הדרושים.
אני מוצא את עצמי תוהה האם גם טרם המשפט היא לבשה בדיוק את זה.
חבל שלא שמתי לב. אני מסתובב לצד השני ומתמקד באדם מבוגר אוחז
בידו של ילד, לשניהם שיער זהה כמעט לחלוטין. כנראה שהם אב ובן.
כשאני מביט בפניו של האב שוב דועכים כל הקולות בראשי ואני שומע
קול אחד ברור ומובחן שבהחלט יכול להיות שייך לאדם עם שיער כזה.
"היי טק זה טוב, יש שם הרבה כסף, זה העתיד. כסף יעניק לך חיים
טובים, תרוויח הרבה כסף ויוקרה בהיי טק". אני משפיל מבט לעבר
הילד. סוקר אותו מעלה ומטה והנה תחת זרועו של הילד, במקום
השמור בדרך כלל לכדורי משחק, הוא מחזיק מחשב נייד. אני מתמקד
בילד ושומע את קולות האב והבן גם יחד. "היי טק זה טוב. צריך
ללמוד מחשבים, ללכת לתכנת, לעבוד בהיי טק, להקים סטרט אפ".
הדמיון והתיאום בין הקולות כמעט מושלמים. אני מרים מבט ומתחיל
לסקור את הסביבה מבלי להתמקד באף מטרה והקולות חוזרים להישמע
מעט רחוקים יותר ומשתנים מרגע לרגע. כל מיני מילים ומשפטים
חודרים לתוך התודעה ומטביעים בה רשמים רגעיים. נדמה כי ישנן
מילות מפתח החוזרות על עצמן שוב ושוב בקולות השונים. "טוב",
"רע", "נכון", "ראוי", "יפה", "מקובל" וכך הלאה. פתאום מתחוור
לי שאני אמנם שומע הרבה קולות בפנים, אך איברי הדיבור אצל
האנשים השונים נשארים דוממים. אין ולו אדם אחד שפיו יוצר
תבניות דיבור מוכרות. נדמה שכולם הולכים בדממה. אני לא משתמש
באוזניים כדי לשמוע את שנאמר. לא, זה משהו אחר. זה משהו שמקורו
חיצוני לי אבל לא נכנס פנימה בעזרת החושים הרגילים. אני מגיע
למסקנה שאנשים לא מדברים האחד לשני, או אליי. הם חושבים אליי.
הם חושבים האחד לחברו. האב חושב לבנו, וזה חושב בחזרה לאביו.
האיש הזקן חושב אל חבורת הצעירים המתקדמים לעברו. הזקנה חושבת
לחברתה שעל הספסל לידה. לא נדרש להם ולו מבט בעיניים על מנת
לתקשר, אם אפשר לקרוא לזה תקשורת. הם חושבים והמסר נקלט מסביב
היכן שצריך להיקלט. ניצוץ הספק שנותר בי מלפני כן חוזר ועולה
מהבטן לעבר החזה ומשם לתודעה. אני מוצא עצמי תוהה על שמתרחש
סביבי. האם מוכרת לי הסיטואציה? האם תמיד הבנתי את שחושבים
בסביבתי? אני לא מצליח להיזכר. המשפטים מסביב ממשיכים להישמע
והספק דועך ושוקע בחזרה למטה, עד שיפריע בפעם הבאה וכנראה
יוכנע שוב. בפעם הראשונה הבוקר אני מרים מבט למעלה וסוקר את
הרחובות והבתים הסמוכים. נראה שהכול עומד במקומו. הנה בניין
העירייה מאחורי, מימיני שורת בתים מטופחים עם מרפסות המאוכלסות
באופן רנדומאלי על ידי אנשים רגילים למראה. אף אחד לא מדבר,
לפחות לא למראית עין. עיניי נתקלות בשלטי חוצות המפוזרים
במקומות הרגילים, אך על אף אחד מהם לא מתנוססות פרסומות. כל
השלטים כולם הם מעין מסכי טלוויזיה ענקיים, ובכולם מוקרנת
תמונה דומה. ראש גדול, ללא רקע וללא גוף. ראש בלבד. בכל מסך
יושב ראש של אדם אחר, נראים כאחד האדם, אך ראש בלבד. אף אחד
מהם לא מניע את שרירי הפרצוף. כולם נשארים דוממים ונראים כאילו
מרחפים במרחב הווירטואלי שבמסך. רק העיניים מתמקדות ומתרכזות,
ומשום מה נדמה לי שכל הדמויות מסתכלות בדיוק אליי. כשאני מתמקד
בכל מסך בנפרד אני מצליח שוב להפריד בין הקולות השונים, אבל
עדיין כולם נותרים ברורים וחזקים במידה כזאת או אחרת, שלא כמו
האנשים המתהלכים על האדמה. "רזה זה טוב, שמן זה מכוער ולא
בריא. יש לעשות ספורט ולאכול נכון". "צריך להרבות בפעילויות
קבוצתיות". "אתה אוהב ספורט ולצפות בתחרויות ספורט". "כדאי
לנצח בתחרויות שונות. המנצח שורד. המנצח טוב יותר מהאחרים".
שוב מורגש צורך בלתי נשלט להסתכל על עצמי ולוודא שהכול בסדר,
מבלי לדעת מה בדיוק אני בודק. במקביל מתעורר חשק לרוץ מהר
לאורך הכיכר. עוד אני מביט על המסכים ברחבי הכיכר ולפתע פוסקים
כל הקולות כולם למספר שניות. כלום לא נשמע בתוך הראש. לא קולות
האנשים הדועכים ולא קולות הראשים במסכים. שקט. שקט שנמשך שניות
שהרגישו כנצח. אני שם לב שכל האנשים מפסיקים לנוע, וכמו ניתנה
הוראה כולם מרימים מבט ובוהים במסכים. אני עושה אותו הדבר. אחד
הקולות חוזר, אך קול אחד בלבד. "כך את צריכה להיראות", והראש
נעלם. את מקומו מחליפה תמונה של בחורה צעירה, יפהפייה, אולי
היפה שראיתי מעודי. תווי פניה מושלמים, שיערה משדר בריאות
ועוצמה, עורה נקי וחלק. נדמה כי מבנה גופה בנוי מפרופורציות
מושלמות, וגם לו היו מבקשים ממני לשנות דבר מה ייתכן ולא הייתי
מוצא כזה. הדוגמנית לבושה בג'ינס שחורים צמודים, ובגופייה לבנה
פשוטה. הבחורה נעלמת וחוזר הראש. אני מרגיש שאני רוצה עוד
מהבחורה. "כך אתה צריך להיראות", והראש שוב נעלם. את מקומו
מחליפה כעת דמות גבר. גבר חסון, עיניו חומות, שיערו קצר. הוא
אינו מחייך אך משום מה נדמה כי הוא המאושר באדם. הגבר לבוש
בג'ינס בצבע כחול בהיר, ולפלג גופו העליון חולצת טי שחורה. גם
תמונתו נעלמת כעבור כמה שניות ורצון דומה לזה שחוויתי עם
היעלמות הבחורה חוזר ומשתלט. הראש חוזר, כמה שניות של שקט,
וברגע אחד חוזרים פתאום כל הקולות כולם וכל האנשים ממשיכים
ללכת ולעסוק בעניינם. לרגע אני נפעם מעוצמת הקולות הממלאים
אותי רצונות בלתי נשלטים אך מהר מאוד אני מווסת את שצריך
וויסות וחוזר לשגרה. חמוש בהרגשה הולכת ונבנית של סדר, הגיון
וביטחון אני מתחיל ללכת לעבר אחת השדרות המקיפות את הכיכר. אני
מביט ורואה בחורה לבושה בג'ינס שחור וגופיה לבנה. זה מוצא חן
בעיניי. תהליך דומה מתרחש עם הגבר הלבוש בג'ינסים הכחולים.
תחושת הביטחון גדלה כשאני מביט על עצמי ונזכר שגם אני לבוש
ג'ינסים כחולים. אני מגיע לשדרה ומתחיל לעלות דרומה. אני ממשיך
להביט באנשים השונים ולסנן את שהם חושבים אליי ולשאר הסביבה,
ומוודא שוב ושוב שאני עומד בסטנדרטים הדרושים. חשוב לעמוד
בסטנדרטים הללו. חשוב להיות מקובל. חשוב להיות יפה. חשוב לאהוב
את המדינה. ככל שאני מתקדם דרומה אני מבחין כי אופי המשפטים
הנחשבים מתחיל להשתנות מעט, וגם מראה האנשים שונה במקצת. אני
נעמד במקום ומקשיב. "להיות כדורגלן זה כדאי". "אם אתה כדורגלן
ראוי שתשחק בנבחרת". "תלבש חולצות כפתורים שחורות ותכניס אותם
למכנסי ג'ינס שחורים עם חגורה". אני מזהה שהתוכן מעט שונה אך
שעדיין מהדהדים המשפטים הישנים בעוצמה כזאת או אחרת. אני מביט
לעבר האנשים ובפעם הראשונה היום צועק לי הבדל משמעותי בין מראה
של אנשים שונים. חלק מההולכים פה לובשים ג'ינס וחולצת טי בעוד
שאחרים חמושים בחגורות עם אבזמים גדולים וחולצות כפתורים
שחורות עם מראה יקר. ככל שאני חוקר יותר אני מבין שזה לא ההבדל
היחידי, ופתאום אני מתחיל לזהות סימנים קלים של רגשות בפני
האנשים. הרגשות מתהווים בעיקר כשאנשים משני הסוגים חולפים האחד
על פני השני, ומדובר תמיד ברגשות איבה, זלזול ולפעמים קנאה.
רגשות שמסתדרים עם כל מיני תחושות העולות לי מין הבטן בכל פעם
שאני מביט באחד הצדדים. אני ממשיך ללכת, וככל שאני מדרים
הקולות של הג'ינס נחלשים ונעלמים, כמו גם כמות אנשי הג'ינס
והגופיות, וקולות חולצות הכפתורים מתחזקים ומשתלטים. לבסוף
נעלמים כליל הן הקולות הישנים והן האנשים הישנים, ואני שוב
מרגיש בטוח. מזל שלבשתי היום חגורה, והכנסתי את חולצת הכפתורים
למכנסיים. אני מגיע לפארק גדול המנקז אליו מספר שדרות מרכזיות,
ושוב אני מבחין במסכים הענקיים. גם כאן מאכלסים את המסכים
הראשים המוכרים, אך כעת הם חושבים את המשפטים שמלווים אותי מאז
שנעלמו הקולות הישנים. "שכנינו שונאים אותנו, עלינו לשמור על
המדינה". "תמיד חשוב להיראות טוב ולהתלבש כמקובל". "כדורגל הוא
הספורט הפופולארי ביותר". אני מסתכל סביב ומבחין בדמיון מדהים
בין הסיטואציות של כיכר העירייה לבין אלו המתרחשות כאן, אך עם
ההבדלים הניכרים במראה האנשים ובתוכן מחשבותיהם. אני מרגיש
בטוח. אני יודע איך עליי להתנהג ומה עליי לעשות. ברור לי כיצד
להתלבש, ואני מוודא זאת כל מספר דקות. לאחר זמן מה אותו ביליתי
בפארק אני מתחיל לחזור על צעדיי לעבר כיכר העירייה ומשם חזרה
הביתה. לאורך השדרה משתלטת עליי תחושה לא מוסברת של דז'ה וו,
מלווה במועקה של חוסר ביטחון וצורך מופרז לבחון את שאני לובש.
בערך באמצע הדרך בין הפארק לכיכר ניצוץ הספק שחזר לומר שלום
שוב שוקע מטה מטה לעבר הבטן ושוב הכול בסדר. לגופי מכנסי ג'ינס
בצבע כחול בהיר, והטי השחורה מתאימה לי בדיוק. אני חוצה את
הכיכר וממשיך לכיוון הבית, מביט לעבר האנשים השלווים העוסקים
איש איש בענייניו עד שקולות האנשים שוכחים לחלוטין. גם הקולות
הברורים דועכים והופכים ללחישות המלוות אותי עד דלת הבית. אני
נכנס הביתה, ומבין פתאום שאין לי מושג מה השעה. אני ניגש לסלון
להביט בשעון אך עייפות גדולה נופלת עליי וטשטוש מוכר עוד
מהבוקר חוזר ומציף אותי, ומערפל את חושיי. אני נאבק לקרוא את
השעון אך ללא הצלחה מרובה. אני מבין שאולי הגיע הזמן לישון.
חדר אמבטיה, מצחצח שיניים מול המראה. במטבח שותה כוס מים לפני
השינה. בחדר השינה פושט בגדים וזוחל לאט מתחת לסמיכה החמימה.
עיניים נעצמות למספר דקות, ונפקחות שוב. נעצמות ונפקחות
לסירוגין, עד שנעצמות כליל. הראש מרגיש ריק ולא מקבל כלום
מבפנים או מבחוץ. לבסוף אני נודד לתוך שינה עמוקה. מעניין על
מה אחלום הלילה.