רצה אי שם, לא בטוחה לאן.
מקווה שמישהו יעצור אותי,
מקווה שמישהו יגיד שזה בסדר,לפחות להיום.
ולמה המישהו הזה כ"כ לא מציאותי בשבילי?
למה הדבר היחיד שנשאר הוא זכרונות?
כאלו של ימים טובים יותר,
כאלו של ימים שבטח כבר לא יחזרו.
כאלו שבטח כבר לא פה.
הייתי יכולה לספר כמה שאני מתגעגעת,
אבל זה ידוע.
הייתי מספרת כמה שאכפת לי,
אבל אני לא רוצה להפריע.
אבל רק כדיי שתזכרו שאני עדיין כאן,
ואני עדיין זוכרת.
ועדיין כואב.
ועדיין לא מרפה.
ורק שאלה אחרונה:
מתי זה יקרה?
מתי התקווה הזאת תתפוגג ותהפוך למשהו ממשי יותר,שיישאר לנצח?
ובעצם, כבר שאלתי יותר מידי.