אורי בא לבקר אותי מהגהינום.
הוא אמר שלא מי יודע מה גרוע שם. ממש לא כמו בסרטים, עם
העינויים והלהבות. זה סך הכול מסדרון שחור ארוך עם חדרים, לכל
שניים או שלושה יש חדר, שתי ארוחות ביום, "לא הרבה יותר גרוע
מהמילואים" הוא אמר בחיוך יבש. רק הבעיה היא השגרה ששוברת,
אנשים מתחרפנים ממנה, לקום בבוקר, להתפלל, לאכול, לצאת לחצר
(שאף פעם לא זורחת שם שמש), לעשן קצת, לחזור לחדר, לשחק קצת
שש-בש עם החברה, לאכול ולישון. ככה עוד פעם ועד פעם. הוא גם
סיפר לי, שאת מי שמשתגע לוקחים לאגף אחר מאחור, ולפעמים שומעים
אותם צורחים, בעיקר שטויות אבל גם סליחות מאמא, מהאשה וכאלה.
אורי סיפר לי שאיתו בחדר יש עוד שני אנשים, אחד איש היי-טק
שפוטר והתדרדר לאלכוהוליזם, ושנגמר לו הכסף הוא התחיל לגנוב.
השני גדל בשכונת עוני, בניו יורק. אבא שלו התאבד ואמא שלו היתה
נרקומנית, היא בקושי ידעה שיש לה ילדים. יום אחד היא הביאה
איזה סוחר לבית כדי לסגור עיסקה וכשהוא ראה את הילדים, הוא
התעצבן והתחיל להרביץ לה ולילדים. ואז השני, שהיה אז בן 16,
תפס סכין מטבח ולא הפסיק לדקור עד שהשוטרים באו ולקחו אותו
משם. "בסך הכל בחור טוב אם חושבים על זה", אמר אורי בהרהור קל,
"היו לו חיים קשים".
לגמתי לגימה גדולה מהקפה, אורי פנה אלי פתאום במבט הרציני שלו
ואמר כמעט בלחש "תקשיב, הסיבה שבגללה בעצם באתי היא כדי להגיד
לך משהו. יש בעיה איתך". "סליחה" - שאלתי לא מבין. "לא יודעים
איפה לשים אותך", "אבל אני עדיין פה", אמרתי בכעס והנחתי את
הספל על השולחן. "לא להרבה זמן", אמר אורי כמעט בלי קול. "אני
באתי הנה כדי להכין אותך לשיחה". "שיחה?" התחננתי להסבר. אורי
חיכך בגרונו והתחיל להסביר לי בקול מונוטוני: "שיחה זה כשאתה
יושב מול ה' והשטן, כל אחד בנפרד והם  מדברים איתך ומחליטים
איפה לשים אותך". "ואם אני מסרב?", שאלתי. "אז אתה לא מגיע
לשום מקום, לא למטה ולא למעלה", "בקיצור, רוח רפאים", אמרתי.
רציתי להגיד עוד משהו אבל אורי כבר לא היה. זה רק אני לעצמי,
לא אלוהים ולא השטן, רק אני.
יצאתי החוצה כדי לשאוף קצת אוויר שהיה מזוהם ממילא. התחלתי
ללכת וראיתי את הפאב שבו נפגשנו. הסתכלתי שנייה דרך החלון
ונכנסתי, היה שם יפה, שינו שם קצת מאז הפעם האחרונה שהייתי.
הוצאתי סיגר מהקופסא שקנית לי בירח הדבש, את תמיד וויתרת לי על
הגמילה בימים שיצאנו. הדלקתי אותו ושאפתי לאט ובריכוז, ונשפתי,
בעשן ראיתי את פנייך, יפות ובהירות מתמיד, מלמלתי לעצמי שבשביל
לראות אותך שוב הייתי עושה הכול. לפתע שמעתי קול נפץ, לא גדול,
מאחורי, פנייך התפוגגו ונעלמו, התחיל להחשיך, שמעתי אנשים
צועקים מסביב, טפטף מאיפשהו דם על השולחן, נרדמתי.
"שלום אלוהים" אמרתי בקול רציני...