הוא שלף מהכיס הקדמי של חולצתו את המצלמה הדיגיטלית הקטנה
והחדישה שלו והחל בניסיון לדחוס את כל ה 324 מטר הניצבים לפניו
אל תוך  2.5 אינץ'  של LCD.
זה הדבר שהוא הרגיש שהכי חסר לו עכשיו בחייו - פרופורציות.
בעודו נאבק להשחיל גם את הצריח אל תוך התמונה, לא יכול היה שלא
לתהות, כמה אנשים לפניו עמדו בנקודה זאת בדיוק, וניסו לצלם
ממנה את מגדל אייפל, בדיוק כמוהו.
ברגע זה ממש, בכמה אלבומים מנייר ובכמה אלבומים מפייסבוק ,
אפשר למצוא תמונה זהה כמעט לתמונה שהוא עוד לא צילם? בוודאי
עשרות, אם לא מאות ואלפים. כל אחד חושב שהוא עשה זאת מנקודת
מבט אחרת ושונה, וכולם בסופו של דברים מצלמים את אותו הדבר ואת
אותה התמונה.
אולי יש קצת יותר אנשים ברקע, אולי קצת פחות. אולי התמונה
צולמה ביום יותר שרבי, ואולי ביום יותר מעונן. אבל איזה הבדל
עושים כבר המשתנים? מגדל אייפל נשאר אותו דבר גם תחת השמש וגם
כשיורד עליו גשם.

הוא ראה בזאת אתגר, והחל לנוע לאורך הציר בו עמד, משנה מרגע
לרגע את מיקומו, עובר על שלל זוויות צילום, בחיפוש אחר הזווית
צילום הנכונה שתשביע את יצרו לצלם את המגדל, כמו שאף אחד עוד
לא צילם. בעודו נע, נתקל בתייר יפני קטן עם מצלמה גדולה, שצילם
תמונה אחר תמונה אחר תמונה של המגדל. הוא התרגז על הטכנולוגיה
שמאפשרת לצלם כל כך בחופשיות בלי חשבון והתגעגע בערגה לתקופה
בה היו משתמשים בפילם ושוקלים היטב לפני כל לחיצה על ההדק, שמא
תתבזבז תמונה לשווא. לתקופה בה היה כבוד לאומנות הצילום.
לשם מה בכלל היפני ההוא מצלם? תהה לעצמו. הרי בכל עת בה ירצה
להיזכר כיצד מגדל אייפל נראה, הוא יכול פשוט להיכנס לגוגל או
לכל מנוע חיפוש אחר שיבחר, ובשניות להיות מוצף בתמונות של
המגדל מכל מקום, מכל זווית ובכל גודל. כמעט פורנוגרפיה של
מגדלים.
מילא אם היפני הקטן היה מצלם את עצמו או את בת זוגו על רקע
המגדל המוכר ונותן בכך פן אישי לתצלום. הרי תצלום ,יותר מאשר
הוא מנציח את העצמים המצולמים, מנציח את הרגשות. כשהיפני הקטן
יסתכל בעוד כמה שנים בתמונות מהטיול, הוא מיד תציף את ליבו
התחושה  הנפלאה שחש באותו רגע רומנטי בו עמד מחובק עם אשתו אל
מול מגדל אייפל.
אילו רק יכול היה להיות כאן עם אשתו כעת, היה מצליח לצלם את
התמונה הנכונה מיד. זאת לא היא שהייתה מצטלמת ליד מגדל אייפל,
היה זה מגדל אייפל שמצטלם לידה, ומי שלא מאמין, שפתוח יפתח את
אלבום ירח הדבש שלהם, וייווכח בעצמו. כל תמונה של לינדה, הייתה
התמונה הנכונה.

הוא התייאש מהציר עליו נע ועדיין לא הצליח למצוא את נקודת המבט
שתניח את דעתו. הוא החל להתקדם לעבר המגדל עצמו, עד כדי שכבר
לא היה באפשרותו לצמק את 18,038 קורות הברזל לכדי צג קטן אחד.

הוא התקרב והתקרב עד אשר מצא את עצמו ממש תחת המגדל,  מרגיש כל
כך קטן וחסר חשיבות. הוא הביט וסקר את המגדל מבעד לעדשה. שישה
מליון אנשים מבקרים פה מדי שנה,  במקום בו הוא דורך עכשיו,
דורכים מדי שנה שניים עשר מליון זוגות רגליים. להערכתו, את
הבניין שלוש קומות המתפורר משנות ה-70 מראשון לציון שהוא גר
בו, פוקדים מדי שנה כאלף אנשים. האין זה עושה אותו למבנה הרבה
יותר מיוחד?

הוא לא התכוון לזה בכלל, אבל הוא מצא את עצמו בתוך המעלית,
עושה את דרכו במעלה המגדל, עם המצלמה בידו לאורך כל הדרך. הוא
עלה עד לגובה המרבי שמתאפשר לתיירים לעלות.
היה זה יום בהיר, והתצפית על פריז הייתה מושלמת, והוא בחר
לעשות אותה דרך העדשה. הוא החל ללכת במעגלים במגדל, עד שהגיעה
לנקודה. זאת הנקודה בדיוק בה הוא צילם את התמונה היפה ביותר
שצילם מימיו. מיד, הוא החל לראות את התמונה קורמת עור וגידים
לנגד עיניו. הוא ראה  את לינדה הצעירה עומדת מולו, נשענת על
הגדר ומפנה את גבה אל הנוף הפריזאי, הוא ראה את שיערה מתנפנף
ברוח ואת החיוך הגדול שלה נמרח על כל פניה מקצה לקצה. הוא זכר
את התמונה טוב, אבל יותר משהוא זכר את התמונה, הוא זכר איך הוא
הרגיש שאין שום דבר בעולם שיכול להיות טוב יותר באותו הרגע.

כל תמונה של לינדה, הייתה התמונה הנכונה, מלבד התמונה האחרונה
שלה. התמונה שהתפרסמה בעמוד 12 בעיתון תחת הכותרת "הקטל
בכבישים נמשך". אומנם התמונה הייתה מטושטשת ומצונזרת, אבל יחד
עם זאת ברורה וחדה כתער. כשהוא הסתכל בתמונה, יותר מאשר תמונה,
הוא ראה אשמה.

סוף כל סוף הוא מצא את נקודת המבט הפרטית שלו שאף אחד אחר לא
ראה. את התמונה שתהיה ייחודית, שלו ושלו בלבד. שאף אחד לא יוכל
למצוא באלבום שלו, בגוגל או בפייסבוק. בנקודה שאף אחד אחר לא
צילם, בנקודה שבה אף אחד אחר לא דרך.
הוא מצא אותה במהירות של 98 מטר לשנייה.