[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאון קפקא
/
חכמת הזיתים

"אנשים הם כמו זיתים..." הוא אמר לי בקולו העבה והמזלזל,
"קטנים, דפוקים ומרירים". - "אבל אתה מאוד אוהב זיתים..."
אמרתי לו בטון הכי עמח'ה שיכולתי להוציא מגרוני. "בטח שאני
אוהב זיתים", הוא אמר לי "...תאמין לי שאני מת על זיתים...
מעריץ אותם... עכשיו מה משמעות כל זה? משמע אני אוהב אנשים גם
אם הם מזוייתים", אמר וצחק "אבל אתה מבין, זה מורכב, אתה לא
יכול להגיד שזית קל בגרונך כמו שוקולד. אנשים הם לא שוקולד
ידידי, אנשים הם זיתים ותאמין לי, תודה לאל על כך כי מה? היית
רוצה רק מתוק? בחיינו ידידי שום דבר לא מחליק בקלות בגרון, ככה
אנחנו חיים, אבל מה? האוכל שלנו הוא הכי טעים שיש". התחיל
גאוני, אבל הקונטקסט... אלוהים הקונטקסט. על האסכלה הסתובב
הנתח המסיבי של השווארמה, גלים רבים של שומן כבש חרכו את בשר
העגל, ביניהם גרגרים בגודל אירוסול אבק של אסופת התבלינים
הסודית של הרקולס. "יש שם המון כמון, כורכום, קארי... יש גם
עמבה, לימון, פטרוזיליה, שום ועוד אלפי טעמים..." אמר לי פעם
הרקולס ששאלתיו על טיב התיבול, "עזוב ידידי, את התבלינים תשאיר
לידידך, אתה רק תבוא ותאכל", אמר כמו לנסות להמתיק סוד די נהיר
לעין האמור לפתותי. זאת לא הייתה השווארמה הטובה בעולם, למעשה
זו הייתה שווארמה די מגעילה, אבל הרקולס נתן לה איזה קסם
באישיותו, היווה למעשה את הבידור בעת חווית האוכל. כפי שנתי
הקבוע המיוזע שתמיד ישב ליד הדלפק כינה ברעם צחוק מתגלגל
כטרגדיה המצחיקה בעולם. הרקולס היה איש פשוט לכאורה, למעשה
פשוט כמו זית, קרי לא פשוט בכלל. כמו זית היה שורשי, לבש תמיד
גופיה לבנה שהסתירה אך במעט את משמני ידיו וחזהו. היה איש גס
וריחני, איש חסון עם זיפי שיער לבנים המשתרעים בחוסר סדר על
פניו חרוצות הקמטים. כמו זית היה דפוק, בהחלט היה דפוק, בלילים
על גבי בלילים של זיוני שכל תמיד נפלטו מלועו, אותו לוע
טרגי-קומי שעל כל מילות רחמים עצמיים התפקע לפתע רעם צחוק
מהדהד. לעיתים רחוקות מאוד היו יוצאים דברי טעם, אך גם שאלו
זרמו לתוך הרכב אינטלקטואלי מאלף היה תמיד נדמה כי הרקולס עצמו
כושל מלהבינם, כך שאת המילים שהיה בנקל ניתן ליחס לשאו או
ייטס, עם הקונטקסט המיוזע של השווארמה נפטרו אך כגיבוב של
אבנים שרק במקרה הרכיבו הר. כמו זית היה קטן ומר, גדול גוף אבל
אישיות קטנה, אישיות קטנונית, קנאית, אווילית... כל כך הרבה
רגשי נחיתות, אותן כינה נתי, תורם האנלוגיות הקבוע, כדלק
המבעיר את אש האסכלה.
פעמים לא מעטות אכלתי שם, מקום נחמד, סימפטי, לא נשפך אל הרחוב
משמע שקט. אך גם לא תקוע בשום מקום, משמע קיימת הרגשה של
מחזוריות, תחושה של זרימה, לא כמו דוכן פריפרי עלוב, בעל ארבעה
קירות של פח מאולתר, אלא בניין ישן ואורבאני, בניין כמו זית...
מורכב, אך חן מסוים בו וחן מסוים בייעודו. הרקולס פתח את
המסעדה שלו לפני עשרים שנה, זה הנאמר על השלט הענק התלוי על
הסף, כבר עשרים שנה מאכיל את הכרמל. לא הייתי קורא לזה מסעדה,
אולי דוכן, אבל המרכיב האוראלי היה חשוב מעין כמוהו על פי
ראייתו של הרקולס, על כן לא מפתיע שעל פי הכתוב בשלט המחירים
היה ניתן להשיג במסעדה נתחי שווארמה גורמה. הרקולס היה גאה
בבשר שלו כמו שהיה גאה בחוכמתו, בהווייתו, בתפקידו כבורג
במערכת האורבאנית הלבנטינית המזיעה שמסביבו, כספק האוכל
האיכותי לראייתו, הזול והמהיר על פי ראייתו של כל אחד אחר.
שווארמה גורמה זו לא הייתה, בטח לא לטעמי, אך גם לא לטעמו של
נתי שתמיד התלונן על טיב המזון. לא ברור אם עשה זאת על פי
הגיון תרבותי מורכב או הגיון כלכלי טהור, אולי זה היה השילוב
של שניהם. פעם בשיחה כפויה עם נתי הוא טען בדבר הצורך להתלונן
ולא משנה מה. "גם אם טוב לך אף פעם אל תגיד את זה...", הוא אמר
בקול תקיף, אותו קול בו האמין שככל שישמיע יותר חזק כך האמת
תצא ממנו ביתר שאת. "...תמיד תתלונן, כי ככה זה במדינה שלנו
ידידי, מה שלא בא ברע פשוט לא בא". בסופו של דבר תמיד יצא
מורווח מתלונותיו, תמיד וויתר לו הרקולס על כמה שקלים פה, או
בקבוק קולה שם. הסביר לי שצריך לרחם על נתי, חייו טרגיים, רק
רע קורה לו. כאשר אמרתי להרקולס שאין זה מפתיע שרק רע קורה, אם
המוטו של האיש זה לעולם לא להגיד שטוב, הביא שוב הרקולס את
חכמת הזיתים הידועה שלו וטען שעם אנשים כמו נתי אי אפשר אף פעם
לדעת את האמת, "הוא כמו זית, אתה מבין... חמוץ, מקומט
ושמנוני". כך התפלח צחוק מהדהד משפתיו הבשרניות, ומכת כאפה
כבדה נחתה על כתפו השמוטה של נתי שישב בסמוך.
חכמת הזיתים של אדון הרקולס. מהרדיו בוקעים שירים מזרחיים
כבדים, הרבה על אהבה חסרת פשר או כבוד אבוד שמעולם לא ישוב,
ספק אם מעולם היה. להרקולס הרבה כבוד, מכבד את עצמו ואת נתחי
הבשר שלו עד אין קץ, אך לא מכבד את סביבתו אלא רק מזלזל בה. אם
לא שירים מזרחיים כבדים, אז האוסף הקבוע משיריו של יורגוס
דלארס, המלווה בקולו את מבטיו הכמהים של הרקולס שנראה כמו
שניתק מהמציאות ורואה עולם מבעד מוחו השונה לחלוטין במהותו
מהרחוב החיפאי שטוף השמש הנשקף למעשה מעיניו. בסמוך לאסכלה
מגוון גדול של סלטים, חלקם טורקיים, חלקם ערביים ורובם יוונים.
תמיד אמר שהיה מת לשים גם את הציזיקי של אימו, אולם היות והוא
מוכר בשר ואדם מאמין יימנע תענוג זה מקהל לקוחותיו האנין. מעל
כל הסלטים יושבים הזיתים במספר צלוחיות קטנות ומלאות שמן זית.
כמה סוגים שונים בצבעים שונים, מוכנים בכמה טכניקות שונות אך
זהים הם במהותם, הם כולם קטנים, דפוקים ומרירים. ניתן גם
להוסיף שהם חמוצים, מקומטים ושמנוניים. "אדם הוא כמו זיתים..."
ממלמל הרקולס בפני כל מי שמבין לקוחותיו המושיט ידו לצלוחיות.
"...אדם הוא כמו זיתים כי אם לא, הוא לא אדם אלא סתם אשכנזי".
בקיר מול האסכלה תלויות תריסר תמונות ממוסגרות, כל אחת מהן
מכילה איור המתאר את אחד ממשימותיו של הרקלס. תמיד מספר הרקולס
בפני כל מי שמוכן לשמוע, כי את התמונות רכש בעת נסיעתו ליוון,
מצא אותן הדוכן של איזה אמן מקומי לרגלי האקרופוליס ומיד התאהב
בהן. "אין כמו יוון..." תמיד מלמל משפתיו הבשרניות לפני שפצח
בשירת האורות של פיראוס מזכירים את חיפה.
הרקולס גורס בעד שורשיו היווניים מבית אבא, כששאלתיו הסביר כי
אביו נולד באתונה למשפחה איזמירית שברחה ממערב אסיה הקטנה עם
תום מלחמת העולם הראשונה. הסביר ארוכות על אהבתו של אביו
לשלושת האלמנטים העיקריים של יוון - המוזיקה, השירה והאוכל. כל
אחד מהם מרכיב על כתפיו את הוויית העולם כולו, הן מזרח והן
מערב. "יוון היא ראשית הכול...", תמיד אמר בגאווה הרקולס,
"...יוון היא שורש האדם, בדיוק כמו הזית". פעם אחת בלבד טעמתי
מהזיתים שהונחו בצלוחיות, פעם ראשונה ואחרונה, טעמם לא היה ערב
לחיכי כי היה מר מדי, לקחתי מפית וירקתיו. הרקולס הפנה כלפי
מבט זועם שבמהרה התחלף במבט מזלזל ואף מרחם. "אמרתי לך שזית זה
כמו האדם... אם אינך יכול לעכל זית איך לכל הרוחות תוכל לעכל
בני-אדם?" כאשר עניתי לו שטעמם פשוט לא ערב לחיכי, הוא גיחך
לעצמו וטען שזיתים זה למביני עניין, שאני אמשיך רק לדבוק
בשווארמה ובצ'יפס, כך שלח ידו אל כתפו של נתי ויחדיו הם חלקו
בדיחה ערבה לחיכם... על חשבוני כמובן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אין אני לי?
מי לי?







יצחק רבין


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/09 19:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאון קפקא

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה