מוציאה את האנרגיה על הדף הלבן
וחושבת על בחור אחד עם עיניים כחולות ואלימות
שכל הזמן מהדהד לי בראש.
האנרגיה שלי רוצה להתפרץ,
אני יוצאת לרוץ באמצע הלילה והשקט הזה ממכר.
רק הרוח והעלים שוברים את דממת הלילה והנשימות שלי נותנת לי
קצב להמשיך.
כל הציפורים עוברות לעץ אחר ואני תוהה איך זה שכל כך טוב לי
לבד
ואני לא צריכה להיות בתוך קבוצה
וזה אפילו קצת מטריד אותי, המחשבה הזאת,
שאם אני בעצם נוגדת את הטבע? אז מה אני אם כן?
כל כמה זמן אני הולכת לראי לבדוק מי אני, שאני עדין אותו דבר
ולא השתניתי.
בכל פעם אני רואה שם מישהי אחרת.
פתאום מגיע טנדר לבן והלב שלי מגביר עוצמה.
אני אפילו לא מעיזה להסתכל עליו ומישירה את מבטי לתוך השחור של
הכביש.
מתפללת בלב, רק שלא יאיט עכשיו, רק שלא יעצור
רק שלא יגיד לי משהו
ולרגע קטן, אני ממש בסכנה, כך הגוף שלי אומר
אולי הפחד יתממש אבל בסוף הוא ממשיך בנסיעה ואני ניצלת.
אני ממשיכה לרוץ כאלו אין עוד פחדים בעולם, כאלו אני מוגנת מכל
הסכנות.
אני פשוט יודעת שזה לא יקרה.
ואם אני טועה? ואם הפעם במקרה הטעות תיפול עלי?
זה לא יכול להיות. אני דוחה את המחשבה הזאת בדפדוף ועוברת
למחשבה הבאה.
ואז היא חוזרת.
מספיר אסון אחד לבן אדם אחד.
מצד שני האסון שלי התחלק בין הרבה אנשים אז אולי זה אסון
מצומצם ואולי מגיע לי עוד עונשים?
ועכשיו זה בכלל תקופה של מתנות אז אין מצב שזה יקרה לי.
כל יום אני מקבלת מתנה אחרת, אבל רק אותך,
את המתנה שאני באמת רוצה, אני לא יכולה לקבל.
זה הדבר שאני רוצה יותר מהכל.
אני חושבת עלינו ומדמיינת אותנו שיכורים ביחד ברגע של איבוד
שליטה
וכל הזמן אתה עולה לי בתור משהו אלים ומפחיד ואני נאבקת בין
הנאה לכאב.
כי זה ברור שכבר לא אכפת לך ואתה רק רוצה להוכיח לעצמך,
כמו החיוך המתנצח הזה שהיה לך כשאמרת אתה מצטער.
ידעתי שאתה מרוצה מעצמך, שאחרי כל הזמן הזה שרדפת אחרי עכשיו
גם אני רודפת אחרייך.
זה נכון.
ניצחת אותי.
אבל מה זה נותן לך בכלל?
ושוב המחשבות הרעות האלה, על איך טעיתי, איך נפלתי חזק הפעם.
חשבתי שאני בשליטה, חשבתי שאני יודעת מה אני עושה ומה הולך
לקרות,
אבל טעיתי.
ומחר יש לי מבחן וזה הדבר האחרון שמעניין אותי.
כבר יום שבת ומאז יום רביעי שנפגשנו חשבתי שאני לא אוכל להתגבר
על זה יותר אבל עכשיו זה קצת פחות כואב.
אני כבר לא בוכה וכבר לא מסתובבת כמו סהרורית בחוסר שקט,
מוכנה לבלוע כל דבר.
עכשיו זה רק עננים של מחשבות שיושבים לי על הראש ומסתירים לי
קצת את המציאות
כי המציאות לא שייכת לך יותר
ובכל זאת המחשבות אומרות שכן.