אתה תקרא לזה פחדנות.
כי אףפעם לא פחדת, להתמודד.
אחרים יהיו גאים בי.
אבל אותם אחרים... אף-פעם לא הייתה להם משמעות בשבילי. לא כמו
שלך.
אתה החזקת אותי כשנפלתי והבטחת שאף פעם לא תעזוב,
אבל אני שוב על הריצפה
ואתה כבר לא פה.
"ואת כבר עשית את זה?"
אבל אני לא חלק מהן.
אני חושבת... עדיין לא.
אבל אף-אחד לא יודע,אז אני אשמור על זכות השתיקה.
שניים עברו ברחוב ושאלו.
שוב שיקרתי,אני לא יודעת למה.
אולי זה כבר אינסטינקט שטמוע בי, השקר ההוא.
מצחיק כמה שאנשים עיוורים כשזה לא נוגע להם.
תמיד אמרתי את זה ואתה הסכמת.
ואיכשהו, אתה היחיד שידעת, ראית.
מהרגע הראשון ולפניי.
חבל שאתה כבר לא פה, אפילו רק כדי להגיד אמרתי לך.
רק כדי לחייך בצורה מעצבנת כזאת שכ"כ אהבתי ולשחק לי בשער,
אפילו שעמדתי שעות מול מראה רק כדיי שהוא ייראה אנושי ולא
במעט.
השער.
ושתחבק.
בעיקר כדי שתחבק.
כי אףאחד לא מחבק אותי כמוך, כבר לא.
תחזור בבקשה, איש יקר.
רק תזכיר לי שאתה עדיין חי. אפילו שהלכת ממני.
אפילו שכבר לא תחזור.
רק כדי שזה יהיה קצת פחות אמיתי.