אם תשאלי , אני לא פה.
אבל איך זה שאת לא שואלת?
5 חודשים בין 4 קירות,
פוחדת לנשום, כדי לא להפריע.
פוחדת לדבר, כדי לא להישמע.
פוחדת לחשוב, כדי לא להבין.
אז נשברתי בסופו של דבר.
אז מה?
אז עזבתי בסופו של דבר. הרי במילא לא שאלת.
צעקתי ולא שמעת.
בנית מצבה וזרקת פרחים פעם בשנה.
השם שלי חרוט יפה, באותיות גדולות.
ואני מסתכלת מהצד, עדיין בין 4 קירות,
ואת באמת עיוורת מכדי לראות.
הבטחת שתרימי אותי כשאפול ועכשיו אני על הריצפה ואת לא פה.
הבטחת שתחזיקי בכל הכוח ואף פעם לא תעזבי,
ועכשיו אני מרחפת באויר, מחפשת אדמה לנחות עלייה.
ומילים יפות, מילים יפות לא שוות כלום.
לא שוות כלום כשאת רחוקה מכדיי לעמוד מאחוריהן.
אז שיקרת.
אמרת שהאמת קשה מכדי שאבין, אבל הבנתי.
יותר טוב משאי פעם תדעי.
משאי פעם תוכלי לדמיין.
ועכשיו, טוב עכשיו זה תורך לשאול למה.
זה תורך להיות זאת שלא מבינה.