"יש כאלה שרואים בלשכב עם מה שיותר אנשים איזה מין סוג של
ניצחון."
כשאמרת את זה לכל הישראליות סביב האש, חייכתי לעצמי
מאחורי הבירה שלי.

כשנסית לעשות איתי "אהבה מתוקה ביער", אחרי שכולם נרדמו,
טיפה התאכזבתי.
לא יודעת למה, בעצם.
בסירובי לך ראיתי מין סוג של ניצחון.

שני לילות אחרי, הרגשתי לוזרית שבחיים שלי עוד לא הרגשתי.
זה היה כשנתת לאירנית חמודה  מה שבחיים שלי עוד לא קיבלתי,
והרבה מזה.
פייר? אכלתי את הלב.
קשה מדי להתעלם מעוצמה שכזאת, תרצה או לא תרצה,
כשהאוהל שלידך כמעט שכלה בלהבה החיה.
מכשחזר השקט למחוזנו הזמני, שמעתי עוד כשלחשת לה בהטעמה,
"than-k  y-ou".

זו הייתה הפעם האחרונה, הפעם הזאת.
יותר הוא לא ימסכן אותי ככה בחיים יותר לעולם הוא לא יבזה אותי
ככה אף פעם
שוב לא יקח ממני את כל מה שאין לי שום חשק להביא לו ובתמורה לא
יתן לי דבר,
מלבד חמיצות.
יותר אני לא אסלח אני לא אשכח אני לא אתרצה ואני לא ארצה יותר
אף פעם,
לא ארוץ אחריו ולא העריץ.
יפה וחכם, עצוב או כאוב ככל שיהיה.

יש כאלה שרואים בלשכב עם מה שפחות אנשים איזה מין סוג של
ניצחון,
יש כאלה
שתמיד מפסידים.