אני חושב שזה היה לפני יומיים שברחנו משלוותה, אם ספרתי נכון
את שקיעות השמש. מאז אני ושוקי החובש המלווה דוהרים בסוברו
העתיקה ומחפשים את ראש פינה.
איפה זה לעזזל?! צעקתי בזעם והיטחתי אגרופים על ההגה. שוקי
בכלל הסתכל על המפה של מזרח אירופה באטלס. לא! לא! יא חתיכת
אידיוט, צעקתי והעברתי לו בפעם האלף למפה של דרום אמריקה. זה
אמור להיות כאן!
אולי כדאי שנשאל מישהו? הוא הציע.
תגיד שוקי, נהיית לי נקבה? לשאול זה הדבר האחרון שעושים. עוד
מעט נעלה פה לנ. גובה ונזדהה, יהיה בסדר, סמוך עליי.
נסענו ונסענו כשהרדיו שקולט לסירוגין חופר ברקע:

הכשלים במלחמת לבנון השנייה לפי דו"ח וינוגרט הם בעיקר סביב
עניין קבלת ההחלטות של הדרג המדיני והצבאי כאחד, ההחלטה להכניס
כוחות התקבלה בשלב יחסית מאוחר וכמו כן...

בלה בלה, אמרתי וכיביתי את הרדיו. גם שמכוניות ירחפו באוויר
עדיין יבלבלו את המוח על השטויות האלה.

חיפשתי משהו בולט בשטח שיהיה אפשר להזדהות לפיו אבל לא היה
כלום. התחלתי להזיע, לא ידעתי איפה אני, התברברתי. הקשב המפקד!
התפרץ פתאום שוקי לסערת הנפש שלי, אני מציע שתיקח מימיה ותשב
בצל.
רות היישר, עניתי. לא הייתה לי ברירה, אסור היה לי לשבור את
הסמכות שלו כחובש. עצרתי את האוטו לייד עץ, הורדתי מימה שלמה
והפכתי אותה מעל הראש כדי להראות שהיא ריקה.
הקשב המפקד, אני יכול לצאת לקלה?
חיוב, אמרתי והתיישבתי מתחת לעץ. אמנם לא עברו 10 שניות ושוקי
חזר מפוחד: ה... הק...הקשב המפקד...
כן שוקי?
י...יש... יש שמה מישהו, דמות.
איפה?! שאלתי וקמתי מלא ברעל על הרגליים.
שם! בתוך הנחל!
יצרתי קשר עין עם הדמות, זה היה רועה צאן, אבל זה עדיין לא
אומר שהוא תמים.
ווקף! (עצור) צעקתי, אבל הוא לא שמע. ווקף! ווקף! צווחתי מכל
הגרון, התחלתי להילחץ. ווקף וואל אנא בטוחק! (עצור או שאני
יורה). הוא עדיין לא הגיב. שוקי! אחרי שני טורים! רצנו לכיוונו
בראבאק ואני כבר דמיינתי בראש איך הוא מוציא נשק, ומאחורי איז
סלע יהיה הכי כדאי להסתתר. הרועה צאן שם לב אלינו. שוקי צמד
אליי, אמרתי והתחלתי ללכת לאט, תזכור אם קורה לי משהו, קודם כל
לנטרל את האוייב ורק אז לטפל בי. נעמדנו מולו. ג'יבל אוויה
(תביא ת.ז.), הוריתי לו, אך הוא מצידו העמיד פנים כלא מבין.
מייד העפתי לו אגרוף ללסת. הוא ניסה לתקוף חזרה אבל בעזרת שוקי
הצלחתי לנטרל אותו ולקשור לו את הידיים באזיקון. הכבשים מסביב
החלו לפעות בקול רם והכנסנו אותו מהר לאוטו מחשש להיחשף.
שוקי יש לו דופק?
חיובי, הוא אמר לאחר שליחת יד זריזה אל האמה שלו.
מצויין רק תשמור שלא יברח אמרתי, ונסעתי במשך כמה דקות על
מהירות מירבית כדי לצאת מאזור הסכנה.

מה עתם עוזים? פתאום נשמעה לחישה בעברית קלוקלת. מייד דפקתי
ברקס והסתכלתי אחורה, אך הבדואי נראה ישן. שמעת את זה? שאלתי
את שוקי שהתנער מהתאפצות.
מה עתם רוזים ממני? ענה במקומו הבדואי מבלי לפתוח עיניים
אפילו.
שוקי, יש מצב שהתאפצת בזמן שיש לנו מחבל באוטו?!
אנע לה מחבל! הוא צעק.
סתום ת'פה אף אחד לא דיבר אלייך! שוקי, זו כבר הפעם החמישית
שאני אומר לך: אם אתה מתאפץ, תעמוד.
אבל המפקד אין פה מקום לעמוד.
אז אל תתאפץ!
כן המפקד.
ג'בל אוויה! צעקתי לאחור.
אין עליי אוויה!
שיט.
מה הבעייה? שאל שוקי.
אין עליו תעודת זהות.
אז מה עושים?
נביא אותו לשב"כ, הם כבר ידעו איך לטפל בו.
מוחמד, איך אני מגיע לשב"כ?
הא!? הוא פתח עיניים.
שב"כ, שב"כ... החבר'ה שהולכים להכניס לך מכות.
מעיבו עני יותע? הוא אמר בעיניים בורקות מפחד.
אז איפה זה ראש פינה אתה יודע?
ראס בינה? זה בצבון. אתם בכלל בנגף.
מה?!
בנגף בנגף, וואלאק מתבר.
הוריתי לשוקי לפתוח מפה וביקשתי ממוחמד שיראה לנו איפה אנחנו
ביחס לראש פינה. נוכחתי לדעת שבאמת היינו קצת לא בכיוון.
הוריתי לשוקי שיכסה לו את העיניים בפלנלית ושמתי את האף בכיוון
צפון. שמע, אמרתי לשוקי, כל הכבוד על התפקוד שלך היום, נצ'פר
אותך באיזה אפטר קטן בצומת בית קמה, יש?
ולפני שבכלל שוקי הספיק לשמוח נשמע רעש של פתיחת דלת, הסתכלתי
מייד אחורה ומוחמד לא היה שם. שיט! שוקי אתה רואה אותו?
כן כן! הוא על הכביש תסתובב.
הרמתי את האנברקס ועשיתי צלחת של 180 מעלות כמו בסרטים, אפשר
היה לראות אותו בבירור, גוש סחבות שוכב באמצע הכביש, לרגע
חששתי שהוא מת (בכל זאת קפץ ב120 קמ"ש) אבל אז הוא התרומם והחל
לרוץ תוך שהוא מנסה להסיר את הפלנלית עם הידיים הקשורות. לא
הייתה לי ברירה, נכנסתי בו במהירות סבירה ומרחתי אותו על מכסה
המנוע. כשהכנסנו אותו שוב לאוטו קשרנו לו את הרגליים אחת
לשנייה ואת הידיים לגב המושב כדי שלא יחזור על אותו קונץ,
והמשכנו ליסוע כשכל הדרך הוא בוכה ומייבב מהכאבים. אתה רוצה
שנקנה לך משהו? שאל אותו שוקי כשעצרנו בבית קמה. התעצבנתי.
שוקי מה נראה לך שאתה עושה?!
המפקד, 'סתכל עליו איזה מסכן, אתה לא מרחם עליו?
האנשים היחידים שצריך לרחם עליהם זה אנשים שמרחמים על עצמם.
אבל המפקד, תראה, הוא מרחם על עצמו...
נו? וזה לא נראה לך קצת פתאטי? אל תתן לרגשות שלך לתעתע בך
שוקי. יכול להיות שהבנאדם הזה הרג המון המון אנשים, הוא רוצח.

אחרי הבורגר בבית קמה התחלנו לשאול אנשים בדרך אם הם יודעים
איפה זה השב"כ. רוב התשובות שקיבלנו (אם קיבלנו) הובילו אותנו
לכיוון ת"א, לשם הגענו בשעות הערב וחיפשנו את המתקנים אך ללא
הועיל. ולבסוף, אחרי שיכול דעת וחישוב של זמנים, החלטתי שכבר
עדיף שנלך לתחנת המשטרה.
הוצאנו אותו מהאוטו כמו שהכנסנו אותו: עיניו קשורות והוא כפות
בידיים וברגליים. היה די מצחיק הצורה שבה הוא נאלץ לקפוץ כדי
להתקדם. השוטר בדלפק לא הבין את פשר הדבר ונאלצתי לספר לו את
כל הסיפור.
טוב, הוא אמר במבט המום ולקח את מוחמד, תמתינו פה בנתיים.
מה עכשיו? שאל שוקי.
עכשיו הם יקראו לשב"כ, נזדכה עליו ונלך.
פתאום אחד מהשוטרים ניגש אלינו במבט חשדני וביקש מאיתנו תעודות
זהות. הוא הסתכל על כל אחת מהן בערך דקה ואז החזיר לנו אותן.
טוב תקשיבו, הוא אמר, מישהו מהשב"כ בדרך לפה עכשיו, בנתיים
תישארו פה. מאיזו יחידה אמרתם שאתם?
יש דברים שהשתיקה יפה להם עניתי בחיוך, והוא, קצת מבולבל, חזר
לחדר. לפתע בזווית העין יכולתי לראות את שוקי מנקר כשהראש שלו
עולה ויורד בקיצוניות. הייתי צוחק אם לא הייתי כל כך מתעצבן.
שוקי!
אהה?! הוא התנער.
פול 20!
וכך נוכח המבטים התמוהים של השוטרים מסביב הוא ספר בקול רם 20
שכיבות שמיכה.
מבט זריז בשעון הראה לי שבקצב הזה לא יהיו לנו שש שעות שינה
מטכליות, והדבר האחרון שאני רוצה זה ששוקי ימשיך להתאפץ ולעשות
בושות בעוד מקומות. באנו לצאת החוצה אבל שוטר אב כרס נעמד
לפנינו וחסם את היציאה. תישארו פה בנתיים, הוא אמר.
יש פה משהו מלוכלך, חשבתי בזמן שחזרנו למקום בצייתנות. המבטים
של השוטרים מסביב רק חיזקו אצלי את התחושה שמשהו לא בסדר.
הסתכלתי מסביב וראיתי אותם מציצים עלינו מהמשרדים והמזדרונות,
כאילו נחתנו מהחלל. ניסיתי לחשוב למה, יכול להיות שרק נדמה לי?
יכול להיות שחוסר השעות שינה גורם לי לדמיין דברים? אבל לא כך
הדבר, אחרי תהליכי חשיבה מואצים מצאתי את הקוץ: השוטרים האלה
לא מעודכנים על המבצע, ויותר מזה- אסור שהם יהיו. המבצע הוא
סודי ביותר ולכן הם גם לא יודעים עלינו. בטח גם השב"כ לא יבוא
לפה בגלל זה, כי אז הכל יחשף. חייבים לברוח לפני שכל הסיפור
הזה יגרום נזק לביטחון המדינה. עדכנתי את שוקי במידע הרלוונטי
והכנתי תכנית בריחה מתוחכמת: נחכה שלא יהיו לידינו שוטרים, ואז
נרוץ החוצה.
מוכן? לחשתי לשוקי, שלוש ארבע ו...
רק רעש ההאצה שלנו במזדרון הקפיץ אותם אחרינו, הם רדפו אחרינו
עד לרכב אבל היינו מהירים יותר והספקנו להיכנס ולנעול את את
הדלתות. תתניע! תתניע! צעק שוקי בפחד. ורגע לפני שהמנוע תפס
הספיק אחד השוטרים לתת אגרוף חזק בחלון ולצעוק שנעצור. אבל
הרגל שלי סחטה את הגז וטסנו קדימה. שוקי היה נראה בהלם לגמרה.
תחפה לאחור, הוריתי, הם אחרינו?
לא המפקד, הוא ענה בהשתנקות, אבל זה עדיין לא מנע ממני לנהוג
כמו בתכניות של מרדפי המשטרה בארה"ב. הדלקתי את הרדיו בתקווה
לשמוע איזה משהו קצבי שמתאים, אבל שוב היו רק דיבורים:

אני חושב שראש שהממשלה צריך לקחת אחריות ולהתפטר, אין פה שאלה
בכלל. זה נכון שהכשלים היו גם בזירות נוספות אבל על ראש הממשלה
אהוד אולמרט האחריות לקחת אחריות ראשון ולהגיד: אני נכשלתי,
אני הולך.

יאללה בוא נריץ עניינים, דירבנתי את שוקי כשהגענו לחניון הלילה
בדרך לראש פינה, ותוך חמש דקות אוהל הסיירים כבר עמד מוכן
ונכנסנו לתוכו עייפים ומסריחים מזיעה.
הקשב המפקד?
כן שוקי? עניתי חצי מנומנם.
מה המשימה שלנו?
להגן על מדינת ישראל.
למה דווקא אנחנו?
כי אין אף אחד אחר שיעשה את זה.
למה לא?
כי כולם קוקסינלים, עניתי בחוסר סבלנות, רציתי כבר ללכת לישון,
אמנם אחרי מספר שניות של שקט הוא המשיך: הקשב המפקד?
תגיד לי שוקי מה נסגר איתך? כשאתה צריך להיות ער אתה נרדם
וכשאתה צריך להירדם אתה מתעורר?
הקשב המפקד, רק רציתי לדעת איזו מוסיקה אתה שומע.
שוקי! אל תהיה פעור... אמרתי תוך כדי חזרה לשכיבה.
סליחה הוא אמר בתון משועשע. ואחרי עוד כמה שניות: הקשב המפקד?
כן? שוקי?
לילה טוב המפקד.
לילה טוב שוקי, אמרתי כשחיוך בלתי נשלט עולה על שפתיי. מזל שיש
חושך.

הקצנו בבוקר מאפקט החממה שנוצר באוהל, עשינו גלח"ץ ואכלנו את
ארוחת הבוקר הקבועה: פרוסות עם טונה. לאחר מכן נכנסנו לרכב
והמשכנו להצפין. הפעם שוקי נהג. כמובן שהתברברנו, נסענו וחזרנו
בכל מיני כיוונים שונים עד שמשום מקום צץ לו שלט שכתוב עליו
ראש פינה.
הקשב המפקד אפשר להסתמך על שלטים?
כן, הפעם כן.
עקבנו אחרי השילוט עד שראינו אותה בבירור- ראש פינה.
כנס פנימה, הוריתי לו. פטרלנו עם הרכב בעיר כשהעיניים שלי
סורקות מימין לשמאל. הנה! זה הבית! עצור! צעקתי.
שוקי העמיד את הרכב בצד ויצאנו החוצה. תישאר מאחורי החומה,
אמרתי והתחלתי לזרוק אבנים על הדלת. בהתחלה זרקתי אבנים קטנות
וכשאף אחד לא פתח התחלתי בדרדור אמצעים: זרקתי אבנים גדולות
יותר בזריקות חזקות יותר. לאחר שהדלת נפצעה מספיק ואף אחד לא
יצא אז פרצנו פנימה והתחלנו "לנקות" את הבית. זה היה בית חמים
ומזמין אבל עדיין ראיתי אותו ככלי לביצוע המשימה בלבד.

המיקום שהתאים לעמדת התצפית היה חדר בקומה השנייה שהשקיף
צפונה. לא היה צריך להיות חד הבחנה כדי לראות שמדובר בחדר של
בחורה: הבשמים, המצאים הורודים וארון העץ שעליו היו מסודרות
תמונות בצורת לב. בחורה שמחוברת לנשיות שלה ללא ספק.
הקמנו את העמדה ושוקי היה ראשון לתצפת.
נו? משהו מעניין? שאלתי אותו ולקחתי ממנו את המשקפת להצצה.
לא המפקד.
מצויין, תמשיך להסתכל, אמרתי תוך כדי התיישבות.
הקשב המפקד, למה אתה יושב על הרצפה?
כי אסור לנו לשבת על המיטה.
למה לא?
כי להשתמש ברכוש בית שהוא לא שלך זה לא ערכי כשהדבר אינו חיוני
לביצוע המשימה.
אבל כבר פרצנו להם הביתה ושברנו להם את הדלת אז מה זה משנה אם
נשב על המיטה או לא.
שוקי, אני לא הולך לנהל על זה ויכוח, ככה זה עובד. וכשאני
אחליף אותך בתצפית אתה תשב על הרצפה בדיוק כמוני, יש?
לא המפקד, לדעתי זה מטומטם.
שוקי סתום ת'פה, אף אחד לא שאל את דעתך.
כוסאמק, אני בכלל לא רוצה להיות פה.
מה זה?! התפרצתי.
לא רוצה להיות פה, רוצה הביתה.
זהו שוקי? נשברת?!
מה הקשר לנישברתי? אני פשוט לא רוצה להיות פה.
אז מה? מה עדיף? שאלתי בתמיהה, לשבת בבית? מול המחשב?
תאמין לי, יש מספיק דברים שאפשר לעשות בבית, דברים שגם יקדמו
אותי בחיים בניגוד לפה.
אז למה התגייסת לקרבי?!
כי לא יכולתי אחרת, הוא סינן בשקט.
למה?! התעצבנתי, כדי לבוא עם הכנפיים ביום הזיכרון לבית-ספר?!
כדי להגיד לכוסיות במועדונים שאתה קרבי?! הא?!
הוא שתק, ובתזמון אירוני נפתחה הדלת של החדר ובחורה צעירה,
בערך בת גילנו, עמדה שם בהלם: מה אתה עושה כאן?! היא צעקה
לשוקי. ואני מייד הבנתי שצריך לברוח כמה שיותר מהר, התצפית
נחספה. קדימה שוקי! בוא נעוף מפה! צעקתי אבל הוא קפא במקום,
הייתי צריך לגשת אליו ולתפוס אותו שירוץ איתי. אנחנו על זמן
שאול, בעוד רגע הבחורה הזאת תקפיץ בצעקה אחת את כל היישוב
ואנחנו נהיה בבעייה. האדרנלין התחיל לזרום לי בורידים. מהר!
לאוטו! צעקתי לשוקי שהיה נראה עדיין בהלם. נכנסנו פנימה ומרוב
לחץ לא תקתקתי נכון את הקוד של האמיולטור. ניסיתי שוב ועוד פעם
לא הצלחתי. כוסאמק, קיללתי בקול רם ושמעתי את שוקי מתחיל
להתנשף. עצמתי את העיניים והכרחתי את עצמי להירגע. יש לי עוד
נסיון אחד להתניע את הרכב ואם זה לא יצליח המערכת תחסום אותי
לחמש דקות, מה שאומר מבחינתינו- מוות. התרכזתי והקשתי באיטיות
מאולצת את הקוד. הצלחתי. איזו הקלה!
תחושת האופוריה חלפה עם פגיעת האבן הראשונה בגג. שיט! לחצתי על
הגז וטסנו קדימה. עוד אבן ועוד אבן, והנה אבן יותר גדולה, והנה
מטר של אבנים שובר לנו את החולונות, ואז הגרוע מכל: הכדורים
החלו לשרוק. הצמדתי בכוח אדיר את הרגל לדוושא, הרכב האיץ
והאיץ. מדי פעם אפשר היה לראות את זורקי האבנים קופצים אל
הכביש וחוזרים להסתתר. בני זונות. פלאח! כדור אחד חדר בדלת
האחורית. שיט! שיט! שיט! צעקתי בקול רם. ומתוך כל הלחץ העצום
יכולתי לשמוע את הנשיפות המתגברות של שוקי. הצצה זריזה ימינה
הראתה לי את המבט המופחד שלו ואת האצבעות שלו מתחילות להימתח.
שוקי! שים לב! אתה נכנס להיפר-ונטילציה! הוא הנהן עם הראש
ומייד שם שקית על הפה והאף.
בנתיים הצלחנו לצאת מהיישוב בחיים ופנינו צפונה, אבל אז נגלה
מראה הצ'קלקות הכחולות, בלי לחשוב פעמיים עשיתי פרסה דרומה.
ששששש... בום! שריקה ופיצוץ אדיר מימין, האוטו סטה מההדף וחול
ניתז על החלונות.
ששששש... בום! משמאל, קצת יותר רחוק, נאבקתי להשאיר את הרכב על
הכביש.
שוקי הרחיק את השקית מהפה ונשען אחורה כשהוא נושם נשימות
עמוקות ואיטיות.
מה זה? הוא שאל כמעט בבכי.
קטיושות, קסאמים, אנערף, הכל אותו חרא.
פליז אלוהים, פליז, הוא התפלל בעיניים עצומות בזמן שהטילים
המשיכו ליפול. מעורר רחמים משהו, חשבתי לעצמי.
אתה מזהה את המטרה?
לא המפקד, הוא אמר בבכי, אין מטרה.
מה זאת אומרת אין מטרה?!
אתה הזוה המפקד, הוא אמר והתחיל לבכות בקולם רם, לא הייתה ולא
תהיה מטרה.
לא הגבתי לו, רק חיפשתי עם העיניים את הבית שאנחנו צריכים
לתקוף.
שוקי רק תגיד לי אם הם עדיין מאחורינו?
כן אבל רחוק.
מצויין, אמרתי, ולפתע נתגלתה המטרה בשעה 1. קשר עין עם המטרה!
צעקתי בקול והתכוננתי ליעף.
שוקי! תחזיק חזק!
חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת... משכתי את ההגה אליי ופתחתי
מבער. האוטו התרומם בזווית של 70 מעלות והשמש סינוורה, קיווצתי
אפעפיים וניסיתי לשמור על קשר עין עם המטרה. כשראיתי אותה
בבירור מצד ימין למטה, גלגלתי ומשכתי אלייה את האף. בשלב הזה
התחילו לירות עלינו אש נ"מ כבדה, טילים ומקלעים שרקו מכל
הכיוונים. זרוק לי נורי התעייה! צעקתי לשוקי והתכוננתי לשגר את
הטיל. שלוש שתיים אחת... טיל יצא! שוקי כך את השליטה, אני אטיס
את הטיל!
לאחר שמספר קליעים חדרו את הפח של הרכב שוקי הוריד אותנו
באגרסיביות חזרה לגובה נמוך כדי להתחמק מהנ"מ. אני בנתיים
הטסתי את הטיל לכיוון הבית. במסך מולי היה שדר שהתקבל ממצלמת
הוידאו שבראש הטיל, המטרה היא להשחיל אותו דרך החלון לתוך החדר
בקומה השנייה.
הבית התקרב לאט לאט ובהתאם זיהוי החלון נהיה יותר ויותר קל.
אין מצב שאני מפספס את זה.
ככל שהטיל התרקרב למטרה ככה המהירות שלו קטנה, וכשהגיע ממש
לעדן החלון, שנייה לפני שהוא נכנס, הוא נעצר במקום ועל הצג
מולי יכולתי לזהות את החדר בבירור. על הארון תמונות מסודרות
בצורת לב ועל המיטה מצאים ורודים. זה היה החדר של אותה בחורה
שמחוברת לנשיות שלה, שעכשיו שכבה על המיטה, מחובקת אם לא אחר
מאשר... שוקי.

אתה מפחד?
אין ממה, אנחנו לא ניכנס פנימה, הוא אמר תוך שהוא נאנח ומסתובב
על הגב, נעשה פטרולים על הגבול זה הכל. רק חיל האויר והיחידות
המיוחדות יכנסו פנימה.
היא הסתכלה עליו במבט מרחם, כזה שיודע הוא סתם מנסה לנחם את
עצמו. אולי אני אפצע אותך, היא הציעה ונישקה אותו על הלחי,
נשיקה עדינה. ככה אתה תישאר איתי כאן ותגן עליי מהקטיושות.
תאמיני לי שלולא היו לי חיילים הייתי שוקל את זה בחיוב.
אני יודעת, אני יודעת... היא אמרה וליטפה אותו בפנים. את מי
מהם אתה הכי אוהב?
את כולם אני אוהב, את יודעת איך זה, הם כמו ילדים שלי.
אבל תמיד יש אחד שהוא יותר כמוך, לא?
האמת שכן, יש.
מי זה אצלך?
נראה לי שרועי.
מי הוא?
החובש המחלקתי.
למה דווקא הוא?
כי נראה לי שבאיזשהו מקום, הוא כמוני רק בלי הרעל והדרגות. הוא
כאילו גירסת ה"בוא נעביר את השלוש שנים האלה וזהו" שלי.
ררררר, היא גרגרה, נשמע טוב, תכיר לי אותו!
סבבה אם אני אמות את יכולה ללכת עליו.
טוב, אז לפחות תשמור עליו שלא ימות.
הוא לא ימות, הוא לא מספיק מורעל כדי למות.
הבנתי, היא אמרה ושמה את הראש על החזה שלו.
את יודעת מה הורג אותי? הוא ליטף לה את השיער.
מה הורג אותך מתוק?
שעכשיו שאני כאן איתך- אני לא יכול שלא לחשוב על זה שעוד מעט
אני אהיה שם. אבל אני יודע שכשאני אהיה שם, הדבר היחידי שאני
אעשה זה לברוח בראש לפה, להיות איתך כאן במיטה.
היא חיבקה ונישקה אותו. מה אני יכולה לעשות כדי שתשכח קצת
מהפחד?
הוא חייך בשובבות.

חיטוטים מילאו לי את המסך, הטיל חדר והתפוצץ.
יש פצוע! פתאום צעק שוקי.
מה?! איפה?
יש פצוע! יש פצוע! הוא צעק שוב והחל לבכות תוך כדי.
שוקי, תגיד לי איפה הפצוע. אמרתי בשקט ובקור רוח, בנסיון
להרגיע אותו.
הוא בפנים! בכה שוקי. הסתובבתי חזרה צפונה ועליתי בקשר:
"ממלכה מאפרסק, ממלכה מאפרסק. קבל כי יש פרח, מבקש אישור לחצות
קו צפוני".
הסתובבנו במקום, שוקי לא הפסיק לבכות.
שוקי תירגע! אנחנו מחכים לאישור להיכנס.
"אפרסק רשאי לחצות קו".
"רות היישר" השבתי וטסתי צפונה בגובה נמוך. שוקי הפסיק לבכות
ובבת אחת הבעת הפנים שלו עברה ממצב היסטרי למצב אפטי. איזה
בחור תזזיתי, חשבתי לעצמי.
כשנחתנו באזור הפינוי זה כבר היה לילה. פרקנו החוצה והתחלנו
ללכת בשקט מבצעי כשאת השמיים צובעים מדי פעם פיצוצים שצלילם
המצמרר מגיע אחריהם, כמו רעם אחרי ברק. אני בניגוד לשוקי תפסתי
מהר את העניין וידעתי ע"פ תחושה מתי לאטום את האזניים. אבל
שוקי נאלץ לסבול ולהיבהל כל פעם מחדש. מרחק הפיצוץ בק"מ זה
בערך מספר השניות שיקח את שיבוא הרעש, ניסיתי להסביר לו, אבל
הוא לא היה במצב של להקשיב, ובטח שלא ללמוד.

"ממלכה מאפרסק, ממלכה מאפרסק, מבקש הכוונה לפרח".
"אפרסק קבל כי הפרח כבר פונה ע"י מסגרת אחרת, המתן במקום לקבלת
הנחיות".
"רות היישר".
מה קרה? שאל שוקי כשהתיישבנו.
כוח אחר פינה את הפצוע.
מה? אז למה הכניסו אותנו?
כי צריך שיהיו כוחות בפנים, יש עוד משימות לבצע, אמרתי, ואכן,
מייד בתום דברי קיבלנו בקשר את המשימה הבאה: ללכת צפונה לכפר
שנקרא דבל ולהשתלט שם על בית.
התחלנו שוב ללכת. טיפסנו על גבעות, חצינו פאתי כפרים ומטוסי
קרב שאגו לנו מעל הראש. הפיצוצים הרחוקים של מקודם נהיו קרובים
יותר ועוצמתיים יותר, ומדי פעם שובלי טילים האירו את השמיים
כמו כוכבים נופלים.
"אפרסק ממלכה".
"המשך".
"קבל חזל"ש על דבל, המתן במקום"
מה עכשיו?! רתן שוקי.
לא הולכים לדבל, עניתי לו קצת מבוייש.
אז מה עושים?
מחכים להנחיות חדשות.
תגיד לי, מי מנהל את כל העסק הזה? חבורה של ליצנים?
שוקי תירגע, יש שיקולים שאתה לא מודע אליהם, אמרתי בסמכותיות
והוא בתגובה נאנח ונשען אחורה. לא רציתי להגיד לו שהסיבה
האמיתית לזה שהם עצרו אותנו זה כי הם מפחדים על החיים שלנו,
הוא מספיק לחוץ גם ככה.
תגיד המפקד, אתה חושב שאני קוקסינל?
אתה מתלבש כמו אישה?
לא.
אז לא.
ומה עם זה שאני מתבכיין כל הזמן?
שתקתי, לא ידעתי מה לענו לו. הסתכלתי על הפיצוצים והטילים
שעפים במסלולים בליסטיים משמאל לימין, ומימין לשמאל. לא נעים
להגיד אבל זה היה יפה.
למה אני פשוט לא יכול להבין? שאל פתאום שוקי שאלה רטורית
תמוהה.
להבין מה?
את כל מה שאתה מבין: למה אנחנו עושים את זה, למה זה חשוב...
זה לא ברור? הרמתי גבה.
לא יודע, הוא ענה מבוייש, יש להבין את זה ויש להרגיש את זה
בצורה כזאת שזה יזרום לך בורידים, כמו אצלך.
תשמע אחי, אמרתי לו תוך שאני שם לב שבטעות קראתי לו אחי. יש
דברים שהם גדולים, שהם מעבר, דברים שאתה לא יכול לתפוס בכלל.
נולדנו לתוך זה שיש לנו מדינה, שזה מובן מאליו. בנאדם סטנדרטי
שגר במרכז הארץ וסכנת הקיום היחידה שלו הייתה הנפילה מהאופניים
ביום כיפור,אף פעם לא יוכל באמת להבין שהסיבה היחידה שלא
נכנסים לו הביתה חבורה של ערבים ואונסים את אמא שלו לנגד עיניו
זה בזכות אלכס ששומר בנחל עוז, עידן שנכנס כל לילה לשכם, ושוקי
שעכש נמצא בתוך לבנון.
אבל אם שלושתם עושים את זה בגלל הכנפיים? ניסה שוקי להתקיל
אותי.
אז טוב שיש כנפיים, אמרתי וחייכתי.
בום! בום! בום!
שיט! עלו עלינו! התחלנו לרוץ כשהפיצוצים קרובים יותר מאי פעם.
"ממלכה מאפרסק, קבלו כי נחשפנו ואנחנו תחת אש כבדה". הדף
הפיצוצים העיף אותנו מדי פעם הצידה אבח אנחנו קמנו והמשכנו
לרוץ דרומה בכל הכוח מבלי ידיעה מה מחכה לנו שם, פשוט
אינסטינקט לרוץ דרומה, לכיוון הארץ. נתתי לשוקי לרוץ לפני כדי
שאני אוכל לראות אותו. המפקד! זה אש שלנו!
שוקי תפסיק לדבר! פשוט תרוץ!
לפתע תוך כדי ריצה הוא הסתובב, והתחיל להגיד משהו כמו: לא, אני
אומר לך, זה... ובום! פיצוץ אדיר מימינו העיף אותו כמה מטרים
באוויר. שוקי! איזה אידיוט! איזה אידיוט! צעקתי ורצתי אליו
בפניקה. הוא שכב שוטט דם על הרצפה ומבלי לבדוק בכלל אם הוא חי
או מת גררתי אותו מאחורי אחד הבולדרים. לא הפסקתי למלמל כמה
הוא אידיוט.
הקשב המפקד, הוא לחש בחיוך גוסס, אתה עדיין זוכר את הסכימה
נכון?
אל תדאג אמרתי לו, הוקל לי לראות שהוא חי.
"ממלכה מאפרסק, ממלכה מאפרסק, קבל כי יש לי פרח, צריך פינוי
במיידי".
"רות אפרסק, חילוץ בדרך!".
המכשיר קשר התחיל פתאום לפלוט קטעים מתכניות רדיו, שוקי צחק.
עכשיו אתה צוחק?! שאלתי בזמן שהפשטתי אותו וחיפשתי פציעות על
הגוף שלו.
אתה עדיין חייב להגיד לי את הטעם שלך במוסיקה, הוא אמר לי, אבל
הרסיס שנתגלה לו בבטן הוציא אותי מריכוז. מה אני עושה עם זה?!
שאלתי אותו בפניקה.
כלום, הוא ענה לי.
מזאתומרת כלום?!
זה דימום בלתי נשלט, רק חדר ניתוח יוכל לעזור לי.
הרכנתי ראש והתחלתי להרגיש שהלב שלי נהיה בבת אחת כבד יותר.
אז איזו מוסיקה אתה שומע? הוא שאל אותי באותו לחש גוסס.
מה זה משנה עכשיו!? צעקתי ודמעות התחילו למלות לי את העיניים.
סתם, אתה יודע מה אומרים, טעם במוסיקה אומר הרבה, ורציתי לדעת
אם אני ואתה אותו דבר.
אנחנו אותו דבר אמרתי לשוקי והתחלתי לבכות בקול, רק אל תלך לי
עכשיו!
אל תבכה המפקד.
לא הצלחתי לשלוט בעצמי, הדמעות והייבבות התפרצו החוצה, היה
נראה כאילו מרגע לרגע שוקי רק נהיה יותר חיוור. אני לא מאמין
שזה קורה, אני לא מאמין שהוא גוסס לי מול העיניים.
המפקד, איך היא? יפה נכון?
מי?
זאת עם התמנות בצורת לב על הארון.
כן שוקי, היא יפה.
אתה חושב שאני ואתה היינו יכולים להיות חברים טובים לולא
הדיסטאנס?
טראח! עפתי אחורה, משהו פגע לי בצוואר. הכאב היה חד והראש שלי
היה מוטה לכיוון שוקי, לא יכולתי להזיז אותו, הרגשתי את האדמה
מתחתי נספגת בדם.
המפקד! לא! אני הייתי צריך לחטוף את זה! אני גוסס גם ככה!
המפקד! המפקד! הוא התחיל לבכות ולצרוח כמו מטורף. רציתי להגיד
לו משהו בסגנון של אל תבכה, אתה סתם מעלה לעצמך את הדופק, אבל
לא יכולתי לדבר והוא המשיך לצעוק בהיסטריה: אני מוכן למות
למענך המפקד, אני אוהב אותך!
המסוק נחת ומתוכו יצאו חבר'ה עם אלונקה לקחת את שוקי, שרק
התפרע עוד יותר והגביר את עוצמות הצווחות: הקשב המפקד!!! הקשב
המפקד!!! יש פצוע!!! יש פצוע!!! הקשב המפקד!!!

נשארתי לבד בשטח, עייף וגוסס. במאמץ עילאי הצלחתי לסובב את
הראש ולהסתכל למעלה, לכוכבים שאני כל כך אוהב, שהפעם היה נראה
כאילו הם זרקורים המתעדים במיוחד את המוות שלי. לרגע הם היו רק
שלי. הנה הקסיופיה, הנה הדובה הגדולה, והנה כוכב הצפון, שתמיד
היה שם בשבילי, להראות לי את הדרך. גם אם התברברתי וגם אם סתם,
הייתי צריך מישהו לסמוך עליו. התחיל להיות לי קר, הטילים
והפיצוצים נרגעו אך שידורי הרדיו המשיכו לבקוע מבעד למכשיר
הקשר.

לילה טוב וברוכים הבאים לתוכניתינו הלילית מקשקשים בלילה, מי
איתנו על הקו?
דניאל.
מאיפה ובן כמה?
בן 18 מת"א
כן דניאל, על מה אתה רוצה לדבר?
על כל עניין הרדיפה סביב חבר'ה שלא עשו צבא.
אז קדימה!
אוקיי אז ככה, אני לא מבין מה עושים כזה ביג דיל מכל העניין.
פתאום התחילו לחפש איזה אמן כן עשה צבא, ואיזה אמן לא. ואם
השחקן שלא עשה צבא משחק מישהו שכן עשה או לא. אפשר לחשוב... מה
זה כבר אומר?! יש אנשים שוואללה לא מתאים להם כל העסק.
דניאל, אתה הולך להתגייס לצה"ל?
אני? כנראה שלא...
תיארתי לעצמי. למה?
כי אני לא בנוי לזה, אני לא מאלה שיש להם סכין בין השיניים.
ולכל מי שמתגייס אז יש?
לא יודע, לרוב האנשים שמתגייסים לקרבי כן.
אז אתה בעצם מחלק את החברה שלנו לשני סוגים: אנשים שיש להם
סכין בין השיניים ואנשים שלא. זאתומרת שזה בכלל גנטי, אפשר
לראות כבר בבדיקת מי שפיר אם אתה תהיה קרבי או לא.
זה לא בדיוק ככה, אבל בוא נגיד דבר כזה, שמעתי על אנשים
שהתגייסו לקרבי, וזה דפק להם ת'מוח.
ואתה חושב שאם תתגייס לקרבי אז אתה תידפק?
לפי איך שאני מכיר את עצמי אז כן.
אז אתה בוודאי מכיר את עצמך ממש טוב. אגב, מה אם להתגייס
לתפקיד עורפי? הרי גם שם צריכים אנשים.
מה, יענו להיות ג'ובניק? וואלה מה אני אגיד לך, במקרה כזה אני
כבר מעדיף לעשות משהו שיקדם אותי בעתיד...
אוקיי דניאל, תם הזמן, תודה רבה. ועכשיו, בצורה אירונית, עדכון
חדשות קצר שדי מתחבר לנושא: לאחר שלושה ימים בהם נעדר, נמצא
שוקרון רבינוביץ', הקצין בדימוס שהצליח לברוח מהמרכז לבריאות
הנפש בשלוותה. גורמי משטרה מוסרים כי הוא נמצא ליד ראש פינה
במצב פיזי תקין.
רבינוביץ', שתיפקד כמפקד מחלקה בנח"ל, אושפז במרכז לבריאות
הנפש לאחר שאיבד כמחצית מחיליו בקרבות מלחמת לבנון השנייה.
כעת, לאחר בדיקה רפואית קצרה, הוא יוחזר אל המרכז ויושם תחת
השגחה מוגברת.