נראה לי שהמשפט ששמעתי הכי הרבה בזמן האחרון זה "אתה אחלה של
בנאדם, אבל...". עברתי ארבעה מקומות עבודה בחודשיים האחרונים:
ריקושט פיטרו אותי עקב חוסר ידע ועניין בציוד החנות, מהאבטחה
בנמל פיטרו אותי בטענה שאני לא מספיק עירני, מהגלידריה פיטרו
אותי כי אני לא מספיק חייכן ומהבר בג'ירף התפטרתי כי עמדו לפטר
אותי בגלל שאני לא מספיק מסודר וזריז. שרוי בים התסכול, החלטתי
ללכת לטיפול לפני שאני אמשיך בנתיב הכישלון. הרי אין ספק שמשהו
פה לא תקין, והגיע הזמן לגלות מה.
ד"ר בן דרור, קראו לו. מומחה לקידום עצמי, ידוע כאחד המובילים
בתחום. הטיפול התחיל בראיון קצר בקליניקה הפרטית שלו:
כמה אבחונים עשית כתלמיד?
חמש.
חמישה, הוא תיקן אותי.
אה כן, סליחה חמישה. שניים ביסודי, אחד בחטיבה ושניים בתיכון.
ומה יצא מזה?
שום דבר, קיבלתי הערכת זמן והתעלמות משגיאות כתיב, מה שכל אחד
שלא מוצאים אצלו כלום מקבל.
הבנתי, הוא אמר בטון עמוק ומתנשא (כמו שרק מומחה יודע לעשות),
והמשיך לתחקר אותי תוך שהוא ממלא טפסים שונים. הוא שאל על השנה
שנשארתי בגן, על התדמית שלי בעיניי החברים ועוד כל מיני שאלות
הזויות כמו מה הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנכנסתי לקליניקה
ואיך אני נוהג. בשלב הזה התחלתי קצת לפקפק ברצינות שלו, אבל
הערימות על ערימות של טפסים שהצטברו על השולחן השאירו אותי
רגוע. לבסוף קבענו שאני אבוא ליום בדיקות.
תבוא אחרי שאכלת טוב וישנת לפחות שבע שעות, הוא הורה לי בזמן
שהוא כתב לי את המועד על פתק. חמש בבוקר? שאלתי כדי לאמת את
מראה עיניי.
כן, זה יהיה יום ארוך, מקווה שנספיק את הכל, הוא אמר וקיפל את
כל ערימת המסמכים שמילא לתיק שכתוב עליו מטופל 237. למה הוא
עושה לנו את זה? מה הוא סאדיסט או מאזוכיסט?
אז ברור שלא ישנתי שבע שעות, ישנתי שעתיים. ככה זה, כשאני יודע
שאני צריך להירדם - אני לא נרדם. הגעתי לקליניקה כשלרשותי
שעתיים שינה, ולאורך כל אותו יום הרגשתי כמו קוף שהולך להישלח
לחלל - הסתובבתי עם אלקטרודות מחוברות לראש, נתנו לי לראות
תמונות משונות, לפתור חידות מתמטיות, לשחק דמקה ולשבת לשיר
בחדר חשוך, בלי מיקרופון, בלי חלון לצפייה, רק אני, כיסא
ואלקטרודות. לאחר אותו חלק אומנותי נתנו לי גם לרוץ על הליכון
ולפתור סודוקו. ואז כשהמוח שלי עבר למצב צבירה נוזלי, נתבקשתי
לבנות בית מלגו. השעה כבר הייתה עשר בלילה כשהנחתי את החתיכה
הארוכה והדקה של הגג ויצאתי החוצה כשאני עוד שנייה נופל על
הרגליים. זהו? שאלתי אפוס כוחות.
כן, אמר ד"ר בן דרור תוך שהוא מנתק לי את האלקטרודות מהראש,
אני אצלצל אלייך שבוע הבא כשיגיעו התוצאות.
וכך במשך שבוע ישבתי בבית במתח והתבשלתי במיץ הכלום. הריאקציה
האמיתית היחידה שהייתה לי זה המריבות עם אמא, אפילו עם חברים
בקושי דיברתי. ואז, הגיעה השיחה המיוחלת: "יש תשובות, תבוא".
שעה אחר כך כבר הייתי אצלו בקליניקה והמתנתי שיכניסו אותי. רק
שאני לא אקבל שוב התעלמות משגיאות כתיב והארכת זמן, חשבתי
לעצמי.
תיכנס, הורתה המזכירה.  
התיישבתי מולו נרגש לקבלת גזר הדין והכנתי את עצמי לגרוע מכל -
שלא מצאו כלום. אבל הוא, לאחר שיחת חולין קצרה, נשען אחורה על
הכיסא ושאל מה קודם? בשורות טובות או בשורות רעות?
בטח שבשורות רעות! אמרתי מאושר מזה שיש בשורות רעות.
יש לך בעייה, הוא אמר.
ומה הבשורות הטובות?
שאני יודע מה היא ואני יודע מה יעזור לך. תראה חמוד, בעיקרון
הדרך הכי פשוטה שאני יכול להגיד לך את זה, היא כך: אתה לא פה.
בעיות הקשב והריכוז שלך הן נדירות, כל אחד מאיתנו לפעמים
מעופף, אבל במקרה שלך אתה פשוט לא נמצא. הגוף שלך פה, אבל אתה
כולך במקום אחר לגמרי.
כל אחד אחר שהיה שומע את הדברים האלה היה מרים גבה, אבל כשהוא
אמר את זה פתאום בבת אחת כמו נפל אצלי אסימון במשקל של טון.
הוא צודק, הוא לגמרי צודק, איך לא עליתי על זה קודם?
תן לי לנחש, הוא אמר בחיוך, פתאום הבנת את מה שתמיד ידעת.
אז אתה גם קורא מחשבות? שאלתי אותו בחיוך.
עם קצת מכשור טכנולוגי כן, אבל בוא אני אגיד לך מה מעניין
אצלך: כל אותם מקומות שאתה נמצא בהם קיימים, אתה יכול להגיע
אליהם, וזה בעצם יהיה הטיפול שלך - אתה פשוט תיסע או תטוס לכל
המקומות האלה ובכך בעצם "תחזיר את עצמך אלייך", זה ידרוש ממך
להתחבר עמוק לעצמך ולחשוב איפה אתה נמצא. הכדור הזה אמור לעזור
לך להבהיר את התמונה, הוא אמר ושם כדור בליעה ורוד על השולחן
לצד כוס מים. אם תרגיש שאתה לא מצליח לעלות על איפה אתה נמצא
אני אתן לך עוד כדור, אבל בעיקרון הוא אמור להספיק.
זה נשמע קצת לא מחובר למציאות, אמרתי משועשע ובלעתי את הכדור.
ואתה כן?
מאיפה אני אמור להשיג כסף לכל זה?
או, זו כבר בעייה אחרת, אבל אני חושב שיש לי פתרון בשבילך.
יום למחרת מצאתי את עצמי במשרדים של "נופר פרסום". נקבעה לי
פגישה עם בחור בשם אודי, מנהל קמפיין פרסומי של חברה חדשה בשם
"איסראקרופט". נכנסתי לחדר ומאחורי שולחן מנהלים ענק ישב בחור
צעיר, בערך בן 30.
אז אני מבין שד"ר בן דרור שלח אותך הנה? הוא שאל בחיוך. הנהנתי
עם הראש להסכמה.
ואתה הולך להסתובב הרבה בעולם? הוא שאל.
בעיקרון זה מה שאני אמור לעשות.
ואתה בטח מחפש מישהו שיממן לך את כל הנסיעות?
כן, עניתי בחשש מהתיק שהולכים להפיל עליי, אחרי הכל אני עדיין
מושא לאכזבה. אבל אז התבדתי. הוא הוציא מאחת המגירות חולצה
לבנה ואמר שכל מה שאני צריך לעשות זה להתחייב להסתובב איתה
תמיד. על גב החולצה היה כתוב "איסראקרופוט" בעברית ובאנגלית,
יחד עם מספר טלפון, ומקדימה הדפס של לוגו החברה - עיגול מונח
על משולש. רק דבר אחד הוא אמר לי, מדי פעם יהיו בארץ כל מיני
אירועים של החברה שתצטרך להיות בהם, חוץ מזה אתה חופשי להסתובב
בכל מקום שתרצה ולכמה זמן שתרצה. הכל על חשבוננו, אז אתה
מעוניין?
מצד אחד היה צריך להיות אידיוט כדי להאמין לזה ומצד שני היה
צריך להיות אידיוט כדי לסרב לזה, אז בחרתי בלהיות אידיוט
ולהאמין, קראתי היטב את החוזה וחתמתי.
זה כרטיס האשראי של החשבון שלך אצלנו, הוא אמר והגיש לי אותו
בתוך נרתיק יפה, ואלה המפתחות של הרכב עם הדלקן, קח ארגז של
חולצות ותעשה חיים. אגב- המדבקה למעלה על השמשה זה לחנייה
חופשית בנתב"ג אז אל תחשוש מלהישאר בחו"ל כמה זמן שרק תרצה.
יצאתי לחניה עם ארגז החולצות וראיתי רכב שהיה כתוב לו בענק על
המכסה מנוע איסראקרופט, ניסיתי את השלט וזה היה זה. הסתכלתי
שוב על הרכב וכרטיס האשראי כלא מאמין, לפתע תחושת חופש מדהימה
זרמה לי בורידים, התחלתי לקלוט במה זכיתי. הגעתי הביתה והתחלתי
לארוז את התיק, רק שלא יהיה משהו מיותר, לא אכפת לי שיחסר, אבל
רק שלא יהיה משהו שלא צריך. שמתי בפנים את החולצות של
איסראקרופט, כמה גי'נסים, תחתונים, גרביים, שמפו, מברשת ומשחת
שיניים. וכשסיימתי לסדר את התיק ישבתי על המיטה וניסיתי לחשוב
איפה אני. לפתע התבהרה לי בתודעה התמונה של חוף דור. שם אני
נמצא, יושב לי על כיסא נוח, רגוע ונינוח. מדהים כמה שהכדור
הורוד גורם להכל להיות כל כך חד.
זה לקח לי בערך שעה להגיע לשם. נשכבתי על החוף והתענגתי על
הנוף ועל החופש. קניתי לי עם כרטיס האשראי שק שינה, כמה
סנדויצ'ים ושתייה. כל מה שצריך כדי לישון שם את הלילה, אבל אז,
אחרי שהשמש שקעה בצבע מדהים, הבנתי שיחד עם השמש גם אני הלכתי
למקום אחר. אני בכלל בבית מלון יוקרתי בלונדון, מסתכל על הרחוב
החורפי שבחוץ. הצלחתי ברגע האחרון להשיג כרטיס ונסעתי לנתב"ג.

הטיסה עברה לה בשינה מתוכננת היטב: העיניים נעצמו עם העלייה
למטוס ונפתחו עם ציקצוק הגלגלים בקרקע הבריטית. עברתי את
ביקורת הדרכונים ויצאתי מייד החוצה לתפוס מונית כשהתיק הקטן
והחסכוני שהכנתי בבית חסך ממני לחכות למזוודה. ביקשתי מהנהג
שיקח אותי לבית המלון היוקרתי ביותר בלונדון, ואחרי חצי שעה
מצאתי את עצמי בסוויטה מפוארת, מסתכל על הרחוב הלונדוני דרך
חלון ענק כשבחוץ יורד גשם, בדיוק כמו שדמיינתי את זה. באותו
לילה, אחרי עמידה ממושכת מול אותו חלון ומיצוי הרגע עד תומו,
ירדתי לבר לשתות בירה. הברמן הזקן שאל אותי על פשר החולצה,
וסיפרתי לו את הסיפור החל מהקטע שהגעתי לחברת פרסום, לא לפני.
אחרי שלוש בירות לפתע הרגשתי שאני שוב במקום אחר. אבל הייתי
כבר עייף מכדי להתעמק, אז פשוט עליתי חזרה לסוויטה ונפלתי על
המיטה. כשקמתי למחרת בבוקר ראיתי הודעה מאודי: "מחר, יום שני,
שעה 11:00 בבוקר, הסרת הלוט מפסל החברה שבכניסה למשרדים בתל
אביב. ההגעה חובה".
אם יש משהו שאפשר להגיד על אירוע הסרת הלוט, זה שהיו שם הרבה
אנשים יפים ומטופחים, מה שגרם לי להרגיש קצת אאוט-סיידר עם
החולצת פרסומת הפשוטה. מנכ"ל החברה הסיר לצלילי מחיאות הכפיים
את הלוט מעל פסל ענק שעשוי מתכת- עיגול על גבי משולש, בדיוק
כמו על החולצה רק בתלת מימד. ולאחר כמה נאומים יפים על עתיד
ורוד נכנסנו פנימה לשתייה וכיבוד. ומבין כל האנשים פתאום שמתי
לב לבחורה עם חולצה כמו שלי. ניגשתי לעמוד ליידה בתקווה שתשים
לב ותתפתח ריאקציה אבל היא מצידה כלום, עמדה שם ובהתה בחלל
החדר כמו מתעלמת לגמרי.
התחלתי להשתעל בקול, ואפילו לפתח לייד האוזן שלה שיחת חולין עם
אודי לגבי המקומות שטיילתי בהם, אבל היא כאילו התעלמה בכוונה.
אז החלטתי פשוט לעזור אומץ ולגשת אלייה עם משפט פתיחה: סחטיין
על החולצה.
מה? היא אמרה כמו מתנערת מחלום.
אחלה חולצה יש לך!
אה, היא צחקה. תודה רבה גם לך!
באת איתה במקרה?
אמממ, כן. היא אמרה לאחר היסוס קצר.
נעים מאוד, אמרתי לה והצגתי את עצמי, איך קוראים לך?
שרון. היא אמרה, ולפתע שוב בהתה בחלל החדר בצורה מוזרה.
הכל בסדר?
כן, מצטערת, אני פשוט חייבת לטוס לאנשהו אז נתראה, ביי!
הסתכלתי עלייה עוזבת את החדר בהליכה מהירה והרגשתי שהתבזתי,
אמנם בצורה די עדינה אבל בכל זאת... ולאחר כמה שעות בהן
התבשלתי בתסביכי הדימוי עצמי הקבועים שלי, התיישבתי בשקט על
המיטה וניסיתי שוב פעם לאתר איפה אני נמצא, עצמתי את העיניים
חזק, בהתחלה זה היה נראה כמו עיר עתידית, אבל אז התמונה החלה
להתבהר והצלחתי להבין שזה הטיים-סקוואר במנהטן, אני הולך שם
ברחוב ההומה ואנשים מאלפי סוגים וצבעים עוברים על פניי. באותו
לילה כבר טסתי לשם. הפעם לא הצלחתי להירדם כמו פעם קודמת אבל
היה מגוון סרטים שהצליחו לשעשע אותי בטיסה אז אי אפשר להגיד
שסבלתי. לקחתי משדה התעופה קנדי רכבת תחתית שהורידה אותי
בטיים-סקוואר, ואם יש משהו שאני לא אשכח זה את העלייה למעלה
לרחוב, הרוח החמה שנשבה עליי, ים האנשים, נוף הבניינים, חוויתי
את אותו רגע בצורה כל כך חזקה עד שכמעט ירדו לי דמעות. באותו
יום חרשתי ברגל את כל העיר וגיליתי דבר מעניין, שאיפה שלא תלך
במנהטן אתה תמיד תרגיש שאתה הולך נגד הזרם - כל האנשים הולכים
בכיוון הנגדי, וגם אם תנסה להסתובב וללכת איתם אתה שוב תשים לב
שאתה נגד הכיוון. התחלתי להרגיש קצת מאויים מכל ההמולה. גם
הלחיץ אותי כל עניין הלהספיק: אם זה את הרמזור, הרכבת או
האוטובוס. רציתי ראש פינה, רציתי מוחרקה, רציתי את המרחבים
השקטים והאין סופיים של צפון הארץ. הצלחתי להזמין כרטיס טיסה
עוד לאותו יום, אבל כשהגעתי לפן סטיישן (התחנה המרכזית) לא
הצלחתי למצוא את הרכבת לשדה התעופה, רצתי מלא תסכול בין האנשים
ושאלתי אנשים באנגלית כושלת איפה הרכבת לשדה התעופה ניו-ארק,
אבל כל אחד הצביע עם היד למקום אחר, עד שהגעתי לרציף הנכון ששם
ראיתי אותה יוצאת לי לדרך מול העיניים.  הסתובבתי בתחנה מזיע
מכל הריצות והתיזוזים כשאני על סף התמוטטות עצבים. בנסיון
להרגיע את עצמי הסתכלתי על התקרה הגבוהה ופתאום התחלתי לשמוע
שיר מוכר, לרגע היה נדמה לי שאני הוזה, אבל הרגליים שלי לקחו
אותי אל המנגינה שרק הלכה והתחזקה. ואז ראיתי אישה זקנה, יושבת
שם עם אורגן ושרה את ירושלים של זהב. לא יודע אם זה בזכותה
שהחלטתי לקחת סיכון ולהזמין מונית, או שבכל מקרה הייתי עושה את
זה, אבל מה שחשוב זה שהספקתי לעלות על המטוס שתי דקות לפני
סגירת הדלתות.
חמש דקות אחרי שנחתתי קיבלתי עוד הודעה: "יום חמישי, 18:00,
הסרת לוט מחודשת מפסל החברה בת"א". הזוי, חשבתי לעצמי, לפחות
יש לי זמן לטייל קצת לפני. אז נסעתי לצפון, לכל אותם מקומות
שבהם ראיתי את עצמי, אבל לא הרגשתי שאני שם והתחלתי לחשוב מה
שחשדתי בו מלכתחילה: שעובדים עליי, הכל זה קומבינה של ד"ר בן
דרור עם אודי. הרי כל מקום שאני הולך אליו ממצה את עצמו די מהר
ואני כבר נודד למקום הבא, אז איפה הטיפול בי פה? יכול להיות
שד"ר בן דרור שלח אותי לאודי כי הוא ידע שאני אנדוד הרבה, ובכך
הפרסומת תפנה לקהל רחב יותר?
כשהגיע טקס הסרת הלוט המחודש החלטתי לא להגיד כלום לאודי
ולהעמיד פנים שהכל בסדר. הלוט הוסר, והפסל החדש היה די דומה רק
שהכדור היה מונח על קודקוד הפירמידה ולא נשען על אחת הצלעות.
ובמהלך אותם נאומים יפים, שהיו כמו שידור חוזר של הפעם הקודמת,
ראיתי לפתע בזווית העין את שרון, לבושה באותה חולצה ועוזבת
בהליכה מהירה לכיוון החנייה. רצתי אחרייה ותפסתי אותה ביד, היא
הסתובבה בבהלה. השתגעת?! היא אמרה בחצי צעקה.
תקשיבי, אמרתי לה מתנשף, אני יודע בדיוק מה הקטע שלך, אני לא
קונה את זה שבמקרה באת עם החולצה הזאת שוב, ד"ר בן דרור הפנה
אותך לאודי נכון?
היא לא הייתה צריכה להגיד כלום, המבט המגמגם שלה אמר הכל.
תקשיבי שרון, נראה לי שעובדים עלינו, זה הכל קומבינה של ד"ר בן
דרור עם אודי הפרסומאי. הם מנצלים אותנו, הם הפכו אותנו לשלטי
חוצות מהלכים, הם יודעים שאנחנו לא נפסיק לרדוף אחרי עצמינו.
אתה מדבר שטויות! היא אמרה בכעס, אודי עוזר לד"ר בן דרור לטפל
בנו, הם רוצים את טובתינו, גם אם בדרך יש פה אינטרסים.
אז אם הטיפול הזה כל כך טוב לאן את רצה? הרי את אמורה להיות פה
לא? כמה זמן את כבר בטיפול?
שלושה חודשים היא אמרה בהרכנת ראש.
נו וזה עזר לך?
תקשיב, טיפול זה תהליך, זה לא בבת אחת, ולא יודעת מה איתך אבל
אני לא סובלת כל כך, אם אתה רוצה להתחיל להתמרד ולחשוב איפה
דופקים אותך תעשה את זה, אבל תשאיר אותי בחוץ, ועכשיו אני
צריכה לזוז, להתראות. היא אמרה ופצחה שוב בהליכה מהירה.
בת זונה, קיללתי בלב. חתיכת תמימה, פרסומת מהלכת, חושבת שהיא
באמת תתרפא. אני לא תמים כמוה, אמנם אני שומר בנתיים על פרופיל
נמוך ולא אומר כלום, אבל זה לא אומר שאני לא יודע מה הולך פה.
תגיד למה שינו את הלוגו? שאלתי את אודי כשהביא לי את הארגז עם
החולצות המעודכנות.
האמת שזה די משעשע, הוא אמר, הכדור שנישען על הפסל כל הזמן
התנתק ונפל, אז המהנדס המליץ להעביר אותו לקודקוד.
מעניין, חשבתי לעצמי בדרך חזרה, מה הבעייה לחבר כדור מתכת
לפרמידה?
כשהגעתי הביתה ניסיתי לחשוב על איפה אני נמצא הפעם, וכל מה
שהיה לי בראש זה החנייה בה התווכחתי עם שרון, ניסיתי להתנער
ולחשוב על מקומות אחרים אבל לא הצלחתי, מה שהוביל אותי
לקליניקה של ד"ר בן דרור כדי לקבל עוד כדור ורוד. כמה זמן אמור
להימשך הטיפול הזה? שאלתי אותו לאחר שלקחתי את הכדור.
כמה שצריך, הוא ענה באדישות, והחשדנות שלי רק הלכה וגברה.
אמנם, לזכותו יאמר שהכדור הורוד עשה את שלו וכשחזרתי הביתה
וישבתי עם עצמי בשקט אז התחדדה אצלי בראש התמונה של סיני, עם
הזולות והמים הצלולים. אז נסעתי לראס א' שטן כשלשמחתי החוף
שנהג המונית (מן הסתם - משוחד) בחר בשבילי היה נראה כמו
שדמיינתי. התיישבתי בזולה המרכזית וחיכיתי שימקמו אותי. אבל
פתאום הראש שלי שוב נדד למגרש החנייה שלייד המשרדים ולויכוח עם
שרון. הספקתי לקחת את אותה המונית חזרה לגבול, כשכולם מסביבי
חושבים שאני משוגע.
בימים שלאחר מכן הריטואל חזר על עצמו, הייתי מגיע למקום שבו
חשבתי שאני, ואז הראש היה חוזר לאותו מגרש חנייה פשוט בת"א.
הייתי מתוזז מהטיסות, הנסיעות וחוסר השינה, הרגשתי כמו כלב
שרודף אחרי הזנב של עצמו, ולבסוף החלטתי למרות האבסורד שבעניין
ליסוע למגרש. החניתי את האוטו בשעת דמדומים והלב שלי רעד. הנה,
פה התווכחנו, פה תפסתי לה את היד, פה ראיתי את החולשה שלה, את
החולשה שלנו. הרוח, שבין כל הטיסות והנסיעות נהייתה כבר קרה
וחורפית, ליטפה לי את הפנים והרגיעה אותי. המבט שלי שט על קו
האופק האדמדם, עד שהגיע לפסל החברה, אותו פסל שנחנך פעמיים.
לפתע שמתי לב שאין כדור יש רק פירמידה, משהו מוזר הולך פה
חשבתי לעצמי. ולמרות שהרגשתי שאני יכול להישאר שם עוד הרבה
זמן, החלטתי שהגיע הזמן להתקפל, ורגע לפני שנכנסתי לרכב, ראיתי
אותה מתקרבת אליי בהליכה איטית לשם שינוי. מה את עושה פה?
שאלתי אותה.
התעייפתי, היא אמרה.
אל תגידי שהצלחתי לשכנע אותך, אמרתי בחצי חיוך.
הצלחת או לא הצלחת - אני רוצה לנוח, היא ענתה בלאות ושמה את
הראש שלה על החזה שלי. שלחתי יד ללטף לה את השיער והיא בתגובה
חיבקה אותי בגובה המתניים, הכל היה כל כך טבעי, כמו היינו זוג
ותיק. וכך, מחובק איתה בפינת מגרש החנייה התל אביבי הפשוט,
יכולתי לראות את הפסל מזווית שונה. זה לא שהכדור נעלם, פתאום
הבנתי, הוא פשוט חבוק בתוך הפירמידה בצורה כזאת שאף פעם לא
יוכל להתנתק. השמש נעלמה מבעד לצמרות העצים וטיפות גשם קטנות
החלו ליפול עלינו, ואם יש מקום שהייתי רוצה להיות בו עכשיו, זה
כאן.