העלייה במדרגות של האיצטדיון הלאומי הייתה ארוכה ומייגעת
מתמיד. עד כדי כך שנאלצתי לעצור "להסתכל על הנוף" בכל כמה
מטרים. אמנם לבסוף, מתנשף ומזיע - הגעתי למעלה בהכרה מלאה.
אהלן רענן! קיבל את פני - גבי בכניסה לחדר השידור, לא פשוט הא?
הוא חייך לכיוון המדרגות.
בכלל לא, עניתי, העלייה הזאת רק נהיית קשה יותר מפעם לפעם.
ספר לי על זה, בקצב הזה יצטרכו עוד להעביר את עמדת השדרים לייד
הספסל כמו ביד-אליהו.
בחרנו בספורט הלא נכון, חייכתי והוא מזג לי קפה שחור. לפתע
שמעתי שריקה קטנה מאחורה ומשב רוח קריר ליטף לי את העורף
המזיע. פשששש מזגן! יפה יפה, אמרתי בפליאה.
כן, השתכללנו, הוא שם קערית גרעינים שחורים לייד הקפה, ובזמן
שהאיצטדיון התמלא - אט אט, ניהלנו לנו שיחת חולין מהולה
בנושאים מקצועיים.
קדימה, קרא הבמאי לאחר מספר דקות, כולם להיות מוכנים. שלוש,
שתיים, אחת, רוץ...
"ובכן, שלום לכל צופינו ומאזינינו, אנחנו כאן באיצטדיון רמת גן
למשחק המכריע ישראל נגד צרפת, המשחק בו יקבע סופית האם ישראל
תעפיל למונדיאל או לא. איתנו בתא השידור נמצא שחקן העבר המהולל
רענן רכטר, שלום רענן.
שלום גבי.
אז משחק די מעניין הולך להיות לנו הערב לא?
כן ללא שום ספק, שתי הנבחרות באו מוכנות, שתיהן עשו שיעורי
בית, ושתיהן מן הסתם יעשו הכל כדי לנצח.
תודה רענן, והנה כבר ניתן לראות את שתי הנבחרות עולות למגרש
לשירת ההמנון הלאומי, לצד ילדים אתיופים חולי סרטן."
איזה חוסר מזל, הוא אמר וניתק את המיקרופון, גם חולי סרטן וגם
אתיופים. צחקתי. ואז הגיע רגע הבלבול הקבוע: התקווה. הסתכלנו
אחד על השני, מנסים לבדוק מי יעמוד ראשון ובכך יעמיד אותנו יחד
איתו. אבל אף אחד לא עשה כלום, ואני בתור "החדש" בטח שלא אהיה
האוונגרד. אז פשוט העברנו את התקווה רגל על רגל, כשהנעימה
היחידה שמלווה את ההמנון היא של שריקת המזגן בליווי פיצוח
הגרעינים.
שריקת הפתיחה החלה והכדור היה אצל הצרפתים, גבי הריץ בפיתולי
לשון את השמות של השחקנים, ואני חיפשתי אנקדוטה נחמדה לדבר
עלייה, אך ללא הועיל, אין משהו רכילותי מעניין, לא אצלם ולא
אצלינו. לא הייתה לי ברירה אלא להתחיל להתמקד במשחק עצמו.
התנהלות המשחק הייתה פשוטה למדי: כל פעם שהכדור היה אצלנו הוא
נחטף במהירות על ידי הצרפתים שפספסו בקביעות את השער ובכך היו
מחזרים אותו אלינו, וכן הלאה... התחלתי לפלוט למיקרופון כמה
דברים על המשחק הבזיוני של הנבחרת וגבי מצידו היה רגוע
ומקצועי, גלגל את המהלכים על הלשון כמו בכלל לא אכפת לו
שהנבחרת שלנו לא מתפקדת. ואכן, כשחטפנו את הגול הראשון, הוא
באמת התלהב ושיבח את הצרפתים.
תגיד לי, מי אתה רוצה שינצח? שאלתי בחשדנות.
אני בעד כדורגל טוב, הוא פלט כבדרך אגב וחזר למלמל בקור רוח.
למען האמת, מרגע הגול שחטפנו, הלך המשחק והידרדר, ראיתי את
השטויות שהשחקנים עושים והרגשתי שעוד שנייה, אני מתפוצץ. הם
מסרו כדורים לצרפתים, עצרו התקפות באמצע, או שהזניחו לגמרה את
ההגנה.
"גבי תסלח לי אבל זה פשוט משחק בזיוני של נבחרת ישראל! פשוט לא
יאמן איך השחקנים יוצאים מכלל איפוס". גבי לא ממש התייחס
והתחלתי גם להתעצבן עליו מכל הסיפור.
תמסור כבר את הכדור אידיוט! צעקתי, ובזווית העין יכולתי לראות
את אחד מאנשי צוות ההפקה מנתק לי את המיקרופון, אבל כבר לא היה
לי אכפת, הכל התגמד לעומת החבורת טמבלים שרצה על המגרש. המזגן
כבר לא השפיע עליי והתחלתי להזיע כמו חמור. צא קדימה! צא
קדימה! צעקתי לחלוץ המטומטם שרץ אחורה. הנשימות שלי נהיו כבדות
וזרמים התחילו להתפרפר לי בגוף, ומרגע לרגע הטעויות של השחקנים
נהיו רק יותר ויותר אומללות. אני לא מסוגל יותר! אני לא מסוגל
יותר! טראח! פתחתי את הדלת ורצתי במורד המדרגות למטה, אנשי
אבטחה ניסו לעצור אותי, אבל הייתי אחוז דיבוק. תמסור את הכדור!
תמסור את הכדור! צעקתי לבילו. והוא מסר, הוא רגיל למסור לי את
הכדור. רוץ קדימה! צעקתי לפלג ומסרתי לו את הכדור. כעת השער
הצרפתי נגלה לנגד עיניי, השופט כבר מזמן שרק אבל לא היה לי
אכפת, הגעתי לרחבה שלהם ופלג מסר לי חזרה, הרגל נעה אחורה
לקראת בעיטת השפיץ ובום! נעל עם פקקי מתכת נכנסה לי לשוק,
ונפלתי על הרצפה, כשפתאום הרגשתי את זה מגיע - מוכר לי עוד
מפעם קודמת - הכאב. אם אני לא טועה זה אפילו באותו מקום, ונוכח
כל מיליוני הצופים, התחלתי לצרוח.
"ובכן ידיד, נראה כי בנסיון שלו להציל את המצב, רענן שלנו שוב
נפצע, אז אם מישהו לרגע חשב שהוא עוד יחזור, שיחשוב שוב. אני
אגב, חושב שדי נוח כאן למעלה".