הם שילמו לי אלפיים מאתיים דולר בשביל שאהיה שפן ניסוי, ונתנו
לי הבטחה שאם במקרה העניין יתפרסם, אני אקבל את הקרדיט המלא
ואהיה ידוע כ"הבנאדם הראשון שהצליח לעבור מקום בלי לעבור דרך".
אתם בטח שואלים את עצמכם איך? ובכן, אפשר לסכם את זה במילה
אחת: טלפורט.
הם הכניסו אותי לתא בגודל של מטר על מטר, הושיבו אותי על כיסא,
הרדימו אותי, וכשהתעוררתי כבר הייתי בתא השני שנמצא במרחק של
47 מטרים משם. ואיך זה התאפשר? האמת שאני לא מדען אבל אני אתן
לכם את ההסבר הפשוט שפרופסור מלינוביץ' נתן לי: הכל מתחיל
מתהליך שיגרתי של האצת חלקיקים, לאחר מכן כשמהירות החלקיקים
מספיק גבוהה מוסיפים חומר מיוחד שמאפשר לחלקיקים לעבור את
מהירות האור, ולאחר שזה קורה אז יורים את החלקיקים על הגוף
שאותו רוצים להעביר ובכך הופכים אותו לאנרגית אור אחת שאותה
ניתן להעביר דרך כבל אופטי פשוט.
יום למחרת באתי למשרד וניסיתי להתנהג כאילו כלום לא קרה. אלה
היו תנאי החוזה: עד שכל העניין יתפרסם בצורה רשמית חלה סודיות
מוחלטת. אם אדבר, ילכו האלפיים מאתיים דולר - קיבינימט וכנראה
שגם התהילה.
נשיקה לליאת המזכירה, לחיצת יד לאוהד העובד החדש וכניסה למשרד.
נמרחתי על הכיסא בסיפוק: אני יודע מה שאף אחד אחר לא יודע:
בקרוב אני ארשם בספרי ההיסטוריה כהאדם הראשון שהתנייד בטלפורט.
אנשים אשכרה ילמדו עליי בבית ספר. וזה לא שאני אהיה סתם טרנד
חולף. לא משנה כמה התרבות תשתנה, וכמה גימיקים עוד יעלו וירדו-
אני, יובל בן עמי, אשאר הבנאדם הראשון בעולם שהשתמש בטלפורט.
הימים עברו כשהגאווה מחממת את הלב מבפנים, וכמו שאומרים- דברים
טובים באים בצרורות: התחלתי לצאת עם מישהי מדהימה, שחר קראו
לה. הספקנו להיפגש פעמיים וההרגשה שזה הולך בכיוון הנכון הייתה
בשיאה. הכל היה כל כך הדדי, כל כך נכון. זהו, אני הייתי
בעננים, עכשיו כל מה שנשאר זה לחכות שהיא תדע על כל העניין.
הקפדתי לעקוב אחרי המייל לראות אם יש חדשות בקשר לפרסום
הפרוייקט, אך התיבה הייתה מלאה בדואר סרק ובבקשות הצטרפות של
חבר'ה הזויים לרשימת החברים שלי בפייסבוק.
יום אחרי יום הייתי בודק את האי מייל אך כל יום שעבר רק גרם לי
לחשוב שאולי כל העניין לא קרה בכלל. החלטתי לשלוח לפרופסור
מלינוביץ' אי-מייל ולברר מה קורה, אבל אין קול ואין עונה. המצב
רוח שלי התחיל אט אט לרדת, הרגשתי שהתחושה העילאית שחשתי בימים
האחרונים מתחילה להתפוגג. הייתי נכנס בבוקר למשרד כאילו אני
עושה למישהו טובה, ונראה כי בעקבות זאת העובדים גם לא ששו
לקראתי, ומבחינתי נקודת השפל הייתה כשליאת התפרצה למשרד
והתחילה לבקר אותי על הצורה שבה אני מנהל את הצוות. על מה את
מדברת? הצוות מתנהל בצורה מצויינת, אמרתי, והיא בתגובה שמה לי
ערמה של טפסים על השולחן, אבל הדבר האחרון שהיה בראש שלי זה
לקרוא אותם.
בשבוע שלאחר מכן נקראתי לפגישה עם היו"ר ובלי שום גינוני נימוס
הוא אמר לי שהוא מעביר אותי למקום עם קצת פחות אחריות, והוסיף
שכדאי שאני אתחיל להתאפס על עצמי אם אני רוצה להישאר בחברה.
המקום החדש היה משעמם ומאיים בו זמנית, הרגשתי שאני צריך
להתאמץ כדי למצוא חן בעיני האנשים, מה שממש לא היה לי כוח
לעשות. פרופסור מלינוביץ' עדיין לא החזיר לי שום אי מייל
והתסכול שלי מכל העניין רק התגבר. שישלח כבר משהו, הוכחה מוצקת
לזה שכל העניין לא היה סתם הזיה.
במשרד החדש אף אחד לא ממש התייחס אליי והעבודה שלי הסתכמה בזה
שהמנהל היה מפיל עליי מדי פעם משימות כמו לטלפן למישהו או
להזמין משהו. כמעט ולא הייתי מורגש, ובשלב מסויים אפילו
העובדים התחילו לדבר עליי בגוף שלישי ליידי: מה הוא עושה
עכשיו? שאלה האחראית ספקים את המזכירה כשאני הייתי בתוך החדר.
האמת שהרגשתי די חרא אבל פיתחתי לזה סוג של אדישות. היו לי את
הפגישות עם שחר שהיו מדי פעם  מחממות לי את הלב. אמנם, בשלב
מסויים, אחרי בערך חודש שהיינו ביחד, גם זה התחיל להתערער:
במקום לתמוך בי מצאתי אותה מריצה עליי ביקורת: אם זה על סוג
ההומור שלי שרק משקף את הביטחון העצמי הנמוך שלי, או על
ההתעסקות האובססיבית שלי בעצמי שרק מראה את מידת הרחמים
העצמיים שלי. בשלב מסויים היא אפילו נמנעה מלישון איתי כפיות
בלילה, למרות שהחורף הגיע. ואני כמובן הייתי היחידי בקשר שאמר
משפטים בסגנון של: "אולי תישארי עוד קצת?".
בקיצור, המצב התדרדר, עד שיום בהיר אחד: ראיתי ב"אינבוקס" של
האי מייל את המכתב המיוחל. הייתי כל כך שמח, הנה האור. זהו, עד
עכשיו היה חרא ומעכשיו הכל יהיה יותר טוב ובגדול.


יובל בן עמי היקר שלום רב.
קיבלתי את האי מיילים ששלחת לי. הסר דאגה מלבך, הניסוי הצליח
ואתה חלק בלתי נפרד ממנו, זכויותיך שמורות ותקבל את הכסף עד
סוף החודש.
אמנם, נכון לעכשיו, מסיבות שונות. לצערי חל צו איסור פרסום על
הניסוי והוא צריך להישאר סודי ביותר. ולא מדובר בכמה ימים אלא
כמה שנים ואף יותר. יש המון גורמים שלא רוצים שהטכנולוגיה הזאת
תתפתח והאמת שדי בצדק.
מקווה שתבין,

תודה על שיתוף הפעולה.
פרופסור חגי מלינוביץ'.


ללא שום ספק האכזבה הורגשה בכל חלקי הגוף. הרגשתי איך הויתור
והאדישות משתלטים עליי לגמרי. רציתי לרחם על עצמי עד סוף ימיי.
וכמו שאומרים - דברים רעים באים בצרורות: באותו יום שחר אמרה
לי שהיא רוצה שנדבר. נתתי לה להגיד הכל, היא הטיחה בי דברים
קשים ואמרה שלדעתה אני מסוג האנשים שבחיים לא ימצאו מישהי.
לרגע היא לא הזילה דמעה, היא אמרה את הכל בקור רוח ובשיקול
דעת, כאילו מעולם לא היה בינינו את ה"משהו המעבר" הזה של
ההתחלה. כאילו הייתי סתם גוש של כלום. וככה זה נגמר, אני בוכה
על מר גורלי, והיא הולכת לה בנונשלנטיות אל עבר העתיד הורוד
שלה.
יום למחרת, אחרי העבודה החלטתי להוציא את עצמי בכוח לפאב,
ניסיתי לחפש איזשהו ניצוץ של הבנה, של חיבור, אבל אנשים כאילו
ראו דרכי ונראה לי שאפילו עשו אחד לשני שלום דרכי, הייתי
אוויר. אבל לעומת זאת, אם לצורך העניין שתי בנות היו מתלחששות
ואז מצטחקקות אז זה בטוח היה על איך שאני נראה או איך שאני
מריח. כי מי אמר שאני לא מסריח? ומי אמר שאני לא מכוער? הרי אם
הגעתי לאן שהגעתי, כנראה שאני לא מיסטר פרפקט.
יום אחד המנהל קרא לי לשיחה. סוף סוף הוא הולך לעשות את זה
בשבילי חשבתי. הוא סיפר לי על כמה שהוא מאוכזב ממני אבל למען
האמת הוא לא פיטר אותי וזה די הפתיע. בגלל אי הנעימות שנגרמה
לי ממנו, ניסיתי בימים הבאים שלאחר השיחה, להיות יחסית בסדר עם
כולם. הייתי מכין לאנשים קפה, מנקה את השולחנות במשרד ודואג
לרכז את ההזמנות של האוכל. לאט לאט עיקר העבודה שלי התרכזה
סביב העניין של הניקיון. הפכתי להיות המנקה של המשרד, וזה
דווקא היה לי די נוח כי זה נתן לי מספיק פנאי לרחם על עצמי. אף
אחד לא היה מסתכל, שואל או אפילו מבקש, הייתי פשוט מגיע בבוקר,
מנקה עד חמש בערב, חושב על כמה שהחיים שלי חרא ועל כמה אמא שלי
טעתה שהיא אמרה שיום אחד יצא ממני משהו גדול, ואז הולך הביתה.
יום אחד קיבלתי מכתב בדואר מפרופסור מלינוביץ' (לא באי מייל כי
חסמו לי את הגישה למחשב), אבל הפעם מייד ריסנתי את עצמי
מלהרגיש זיק של תקווה.


יובל בן עמי שלום.
לאחר ניתוח נוסף של בדיקות הד.נ.א שלך לאחר הניסוי התגלה לנו
מקרה מצער:
לפני הניסוי, לינה המנקה שלנו (בחורה נחמדה מאוד) ניקתה את התא
אליו נכנסת, ושכחה שם  את הסמרטוט רצפה הכחול והמסריח שלה.
מסתבר שבמהלך הניסוי, התמזגו תאי הד.נ.א. שלך עם תאי הסמרטוט,
מה שככל הנראה משליך על אורך חייך בימים אלו ואתה מוצא את עצמך
הופך לאט לאט להיות סמרטוט.
הייתי יכול להתנצל ולנסות לעזור, ואתה היית יכול ללכת ולתבוע
אותנו ולהרוויח מזה כמה מיליונים, אבל כנראה שאתה לא תעשה את
זה בגלל ש... אתה בכל זאת סמרטוט.

נ.ב.
ושכח מכל העניין עם האלפיים מאתיים דולר. לא יקרה...

שלך, פרופסור חגי מלינוביץ'.